בש"פ 9661/10 יוסי בינימינוב נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' טובי), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.

ביום 17.10.2010 הוגש נגד העורר ונגד נאשם אחר כתב אישום האוחז שלושה אישומים. ביום 11.11.2010 תוקן כתב האישום, כך שצורף אליו נאשם נוסף (העורר ושני הנאשמים הנוספים יכונו להלן - הנאשמים ). לפי האישום הראשון בכתב האישום המתוקן, ביום 4.10.2010, בסמוך לשעה ארבע לפנות בוקר, הגיעו הנאשמים לחנות דרגסטור בשדרות מוריה בחיפה ברכב מסוג פג'ו פרטנר לבן. לפי המתואר, ירדו שני נאשמים מהרכב והתקדמו לעבר המקום בעוד שנאשם שלישי נותר ברכב. השניים נכנסו לחנות כשהם חמושים בסכין ופניהם רעולות בחולצות וצעקו "זה שוד". עוד נטען, כי השניים דרשו מעובד החנות (להלן - המתלונן ) לפתוח את הקופה ולמסור לידיהם את הכסף הנמצא בה. בנוסף נטען, כי השניים צעקו על המתלונן, איימו עליו והצמידו את הסכין לצווארו במטרה לברר היכן נמצא כסף נוסף. לפי המתואר בכתב האישום, גנבו השניים מהמקום 5,200 ש"ח ונמלטו יחד עם הרכב. בגין מעשים אלה מיוחסות לנאשמים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד מזוין בחבורה, החזקת סכין שלא כדין ואיומים בצוותא. האישום השני והשלישי מתייחסים אל העורר בלבד ומיחסים לו עבירות של שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה. לפי הנטען באישום השני, בזמן שהיה העורר מעוכב בגין המעשים המפורטים באישום הראשון מחק הוא את מספרי השיחות היוצאות והנכנסות ממכשיר הטלפון הסלולרי שלו. באישום השלישי נכתב, כי בתא המעצר בבית המשפט פנה העורר לאחד הנאשמים האחרים, חזי יצחק (להלן - חזי ), ואמר לו "אתה ממשיך בדיוק באותה גרסה לא משנה אותה בכלל תשמע טוב".

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הראשון, הוגשה בקשה למעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים נגדם. ביום 27.10.2010 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. זאת, לאחר שנמצא כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המפורטות בכתב האישום וכן כי קיימת מסוכנות המצדיקה את מעצרו. בית המשפט המחוזי ציין, כי לעורר תהיה אפשרות להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה אם וכאשר ייתפס מעורב נוסף בפרשה, אשר נגדו לא הוגש כתב אישום באותה עת. לאחר שנתפס המעורב השלישי בפרשה והוגש, כאמור, כתב האישום המתוקן, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה. בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר. ביום 13.12.2010 הוגש התסקיר בעניינו של העורר, אשר כפי שיפורט בהמשך לא המליץ על שחרורו. לפיכך, ביום 21.12.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון חוזר.

4.

טענתו העיקרית של העורר הינה, כי לא קיימות ראיות לכאורה ברמה מספקת להוכחת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לטענתו, בזמן השוד שהה הוא ברכב כשהוא שיכור ולטענתו לא היה מודע למעשים המתרחשים. אכן, מחומר הראיות הקיים בשלב זה עולה כי העורר ככל הנראה לא היה מעורב במעשה השוד באופן ישיר אלא נשאר ברכב. ואולם, בניגוד לטענת העורר, חומר הראיות קושר אותו לביצוע המעשה בצוותא יחד עם כלל הנאשמים. כך, על פי הודעת המתלונן ועדי ראייה נוספים, השודדים אשר נכנסו לחנות עטו על פניהם חולצות. העורר וחזי נתפסו ברכב כשהם אינם לובשים חולצה. יתר על כן, חולצה ועליה דגימות ד.נ.א של חזי נמצאה בנתיב הבריחה של השודדים. כאשר נשאלו העורר וחזי על פשר הימצאם במכונית ללא חולצה מסרו הם גרסאות סותרות, ומאוחר יותר סרבו לענות לשאלות החוקרים ושמרו על זכות השתיקה. בכך, יש כדי תוספת ראייתית באשר למעורבות העורר במעשה השוד.

מעבר לכך, כזכור טען העורר כי היה שיכור ולא מודע לאירועים. ואולם, בדיקת פלט השיחות שנערכו ממכשיר הטלפון הסלולרי של העורר מעלה, כי הלה שוחח במכשירו באופן רציף בזמן התרחשות האירוע. אף בכך יש לסתור את גרסתו של העורר ולחזק את חומר הראיות הלכאורי הקיים נגדו. משמע, קיימות ראיות לכאורה ברמה מספקת למעורבות העורר בשוד. יצוין, כי אינני נדרש לשאלה האם קיימות די ראיות לכאורה לעניין הרשעת העורר באישום השני, לפיו מחק את רישומי השיחות היוצאות והנכנסות ממכשיר הטלפון הסלולרי. זאת, מאחר שמחומר הראיות הקיים אכן מתעורר ספק מסוים בדבר יכולתו של העורר למחוק את השיחות שעה שהטלפון נלקח ממנו כאשר עוכב. לעניין הסוגיה של ראיות לכאורה אעיר שתי הערות: ראשית, נראה כי שני אנשים נותרו ברכב ואילו שניים ביצעו ממש את השוד; שנית, מן החומר עולה שהשניים שביצעו את השוד כנראה לא חזרו לרכב. אין בשתי ההערות כדי לשנות בכל הנוגע לתשתית הקיימת נגד העורר. לפיכך, סבור אני כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי ישנן ראיות לכאורה הקושרות את העורר לשוד.

5.

טענה נוספת של העורר נוגעת לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר. לשיטתו, שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא הורה על שחרורו לחלופה. זאת, בפרט בהתחשב בכך שחזי, שהינו כאמור נאשם אחר בפרשה, שוחרר למעצר בית. כאמור, בית המשפט המחוזי הורה על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן לבחינת חלופת מעצר שהציע העורר. החלופה שהוצעה הייתה מעצר בית בפיקוח אמו של העורר בעיר נתניה. שירות המבחן המליץ שלא לשחרר את העורר לחלופה זו משני טעמים: ראשית, ציין שירות המבחן כי קיים חשש שאמו של העורר לא תוכל לפקח עליו כיאות. זאת, בין היתר בהתחשב בעובדה שהעורר לא היה עימה בקשר זה מספר שנים ועל רקע קושי מצידה בהצבת גבולות. שנית, ציין שירות המבחן כי נגד העורר קיים צו האוסר עליו להתקרב לעיר נתניה במסגרת הליך פלילי אחר בו הואשם. טעמים אלה הובילו את בית המשפט המחוזי לדחות את החלופה שהוצעה. עוד יוער, כי לחובתו של העורר הרשעות קודמות בעבירות של איומים ורכוש. בנתונים האחרונים יש כדי להצדיק את ההבחנה בין העורר לבין חזי, אשר נעדר כל עבר פלילי. משאלו פני הדברים, אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופה שהוצעה. עם זאת, ונוכח העובדה כי ככל הנראה לא נטל העורר חלק פעיל במעשה השוד עצמו, הרי שאם יציע העורר חלופה מתאימה אחרת, יש מקום כי זו תיבחן לגופה על ידי הערכאה הדיונית.

6.

הערר נדחה אפוא.