בש"פ 968/01 משה שינו נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות תקיפה, איומים והיזק במזיד. על פי הנטען בכתב האישום, המונה שמונה אישומים, העורר נהג באלימות כלפי אשתו (להלו: "המתלוננת").בהזדמנויות שונות במשך שנות נישואיהם הארוכות היכה אותה העורר ואף איים עליה כי אם תתלונן נגדו במשטרה הוא ירצח אותה. בכמה מקרים, בעת שהעורר התפרץ בזעם כלפי המתלוננת, הוא התפרע ושבר חפצים שונים בביתם. באחד האישומים מיוחס לעורר כי תקף את בתו בהכותו אותה בבטנה כשמקל בידו ובבעטו בה.

עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט השלום בירושלים על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט לאחר שעיין בחומר החקירה, כי קיימות ראיות לכאורה שדי בהן כדי להוות תשתית למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. באשר לקיומה של עילת מעצר קבע בית המשפט כי המעשים בהם מואשם העורר מקימים נגדו חזקת מסוכנות אשר לא הופרכה על ידו. כן ציין שלמסוכנות מצטרף החשש שהעורר ינסה לשבש את הליכי המשפט באמצעות איומים על שלומם של בני משפחתו. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי אין בחלופה למעצר כדי למלא אחר מטרת

המעצר. על החלטה זו ערר העורר לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הערר בציינו את התרשמותו מחומרת האלימות שבה נקט העורר משך שנים ארוכות כלפי המתלוננת ואת החומרה הרבה הנובעת מהאיומים שהשמיע העורר. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בא-כוח העורר טען כל שניתן כדי לשכנעני כי שיש לשחרר את העורר בתנאים של חלופה למעצר וכי ראוי הוא להיכלל במסגרת טיפולית מתאימה לגברים אלימים. הוא הדגיש כי מדובר באדם מבוגר ללא הרשעות קודמות המוכן לקבל על עצמו כל טיפול בתנאים של חלופת מעצר. כחלופה למעצר הציע בא-כוח העורר כי העורר ישהה בבית אחיו. נוכח טיעון זה ביקשתי לקבל תסקיר מעצר אודות העורר, כדי שתיבחן גם הטענה בדבר אפשרות טיפולית וסיכוייה.

מתברר כי ציפיותיו של בא-כוח העורר ביחס לאפשרויות הטיפול נכזבו. שירות המבחן אינו יכול להציע בשלב זה טיפול הולם לעורר. תסקיר המעצר נמנע מלהמליץ על מסגרת טיפולית כמבוקש על ידי בא-כוחו של העורר. קצינת המבחן ציינה בתסקיר כי קיימת מסוכנות בהתנהגותו של העורר עם זאת הוסיפה כי אם יוחלט להקל בתנאי מעצרו של העורר, יש להשית עליו תנאים שיבטיחו כי העורר יימנע מלהיכנס לאזור מגוריו ולהעמידו תחת פיקוח שירות המבחן כדי לבחון את יכולתו להיות בקשר טיפולי.

נוכח עמדה זו ובהעדר המלצה טיפולית קונקרטית, הגעתי למסקנה כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להבטיח מפני הסיכון הנשקף מן העורר. החלופה המוצעת כיום היא במקום שאינו מרוחק די הצורך ממקום מגוריה של המתלוננת ואין בה כדי להבטיח שלא יווצר כל מגע עם המתלוננת וכל סיכון כלפיה.

אשר על כן, דין הערר להידחות. אוסיף עוד כי אם משפטו של העורר יתמשך ותוצע חלופה מתאימה אחרת מלווה בתכנית טיפולית, יהיה בכך כדי להוות טעם להגיש בקשה לעיון חוזר ולדון שנית בעניינו של העורר.

הערר נדחה.