פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
9683/02
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
העורר:
יוסי (בן רפאל) מאירוב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.11.02 בתיק ב"ש
3153/02 שניתנה על-ידי כב' השופטת ד"ר נאוה אפל-דנון
החלטה
העורר עומד לדין לפני בית המשפט המחוזי בנצרת, בצוותא חדא עם אחר, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, פציעה בנסיבות מחמירות, איומים והחזקת סכין שלא כדין. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים ועל החלטה זו הערר שלפניי.
תחילת הדברים היתה, כמקובל במקומותינו, בסכסוך בין שתי חבורות על דבר של לא-כלום. מילה כאן, מילה שם, חירוף, גידוף, קללה, דחיפות, ואו-אז נשלפות הסכינים. כתיאור הדברים בכתב האישום, ותוך כדי הסכסוך שנתגלע בין שתי החבורות, נעץ העורר סכין בגופו של המתלונן – בבטנו, בכתפו ובזרועו – וכדי כך העמיק הסכין בגופו עד שהמתלונן איבד את הכרתו בשל חדירת הסכין לבטנו, פונה לבית החולים, נותח ואושפז.
השאלה העיקרית השנויה במחלוקת נסבה על נושא הראיות. העורר טוען כי לא תקף כלל את המתלונן בסכין, ולא עוד אלא שאף לא היתה בידו כלל סכין. כיצד זה אפוא נדקר המתלונן? לטענת העורר היה זה דווקא המתלונן שהחזיק בסכין, אלא שתוך כדי מאבק עימו, עם העורר – שעה שהמתלונן תקף אותו - ננעצה הסכין בגופו של המתלונן.
בית משפט קמא ניתח את חומר הראיות והגיע לכלל מסקנה כי יש בתיק המשטרה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. עיינתי בדברים מקרוב, אך לא מצאתי פגם בהחלטתו של בית המשפט. לעניין זה אזכיר, בין השאר, כי המתלונן נדקר גם בחלקה האחורי של כתפו (הגם שלא היתה זו הדקירה העיקרית), והמתקשה יתקשה להבין כיצד זה דוקר אדם את עצמו בחלקה האחורי של כתפו. בין כך ובין אחרת, יש ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום – ביניהן הודעה של עדה אשר אינה משתייכת לאחת משתי החבורות – ולעת מעצר די באותן ראיות כדי לספק את דרישת הראיה לכאורה.
משנתקיים תנאי ההוכחה לכאורה, ובתיתנו דעתנו לטיב העבירה, קמה מאליה ונהייתה עילת מעצר. הוא הדין באשר לחלופת מעצר. וכפי שנאמר בבש"פ 2181/94 – מיכאלי (לא פורסם) על אודות תת-תרבות הסכין :
...כתב האישום [מציג] לפנינו מחזה-זוועה על דרך ליישוב חילוקי דעות. יש שמכנים דרך זו "תרבות הסכין", ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים. זה הכלל...
אף חלופת מעצר, אפוא, לא תסכון.
אני מחליט לדחות את הערר.
היום, כ"ז בכסלו תשס"ג (2.12.2002).
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
02096830_G03.doc
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il
לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il