בש"פ 9685/05 שי אבו-צדקה נ. מדינת ישראל

1.בחודש ינואר 2005, בשעת לילה מאוחרת, תקפו העורר ו-4 מחבריו אדם, הכו אותו בידיהם ובעטו בו. החבורה לא הרפתה מקורבנה גם כשזה ניסה לנוס על נפשו, עד שלבסוף נאלץ היה לירות מאקדחו מספר יריות באוויר. אולם גם בשלב זה הוסיפו בני החבורה לדלוק אחריו, וכאשר נתקלו בשוטרים שביקשו לעוצרם, הם תקפו גם אותם. בגין כל אלה יוחסו לעורר, בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בירושלים, עבירות של חבלה, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפת שוטר, איומים והעלבת עובד ציבור. חרף חומרת המעשים, החליט בית משפט השלום להסתפק בעניינו של העורר במעצר-בית, ובכפוף לפיקוחם של שניים מבני-משפחתו. בית המשפט הסביר כי החליט לנהוג כך, עקב הסכמתה של המשיבה לשחרורם של שני מעורבי אחרים באותה פרשה.

2.אותה החלטה ניתנה ביום 16.1.05, וההיגיון חייב כי בעקבותיה יכלכל העורר את צעדיו בתבונה, אולם המציאות הייתה שונה. בכתב אישום נוסף שהוגש בעניינו והפעם לבית המשפט המחוזי, נטען, כי הוא קשר עם אחר (אוריאל מורד) לבצע שוד בחנות הנמצאת במתחם של תחנת דלק, בדרך בית לחם בירושלים. השניים הוציאו את זממם אל הפועל בשעות הלילה של תאריך 24.8.05, כשהעורר שימש תצפיתן ותפקידו היה להתריע מפני סכנה קרבה, בעוד שמורד נכנס לחנות, הכה את המוכרת במקל, ונטל ממנה סכום של 1,550 ש"ח. את חלקו האיר של השלל נטל העורר לעצמו, ואילו מורד הסתפק בסכום של 260 ש"ח בלבד.

בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של שוד בנסיבות מחמירות והפרה של הוראה חוקית (ההוראה בדבר מעצר הבית).

3.עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. שירות המבחן, שהתבקש להגיש תסקיר אודות העורר, המליץ לבחון את שילובו בקהילה טיפולית לצורך גמילתו משימוש בסמים, אולם את ההמלצה הזו דחה בית המשפט, ומכאן הערר שבפני.

4.אינני סבור כי בית המשפט המחוזי נתפס לתוצאה שגויה. אדרבא, המעשים שביצע העורר בחודשים ינואר ואוגוסט 2005, מלמדים עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת ממנו לציבור. בהליך הראשון החליט בית המשפט להימנע מהחזקתו במעצר ממש, מתוך הנחה שעל ידי שימוש בחלופה פחות דרסטית, ניתן לאיין את מסוכנותו. אולם, התברר כי זו היתה תקוות שווא, והראיה הטובה ביותר לכך היא מעשה השוד אותו ביצע העורר, על פי הנטען, בחודש אוגוסט. אכן, העורר הביע רצון להשתלב בתהליך גמילה, אולם את זאת היה יכול לעשות מיוזמתו במהלך החודשים שחלפו מאז הוגש נגדו כתב האישום הראשון. משלא עשה זאת, שוב אין מנוס מהמסקנה כי מעצרו הפעם, ובעיקר החשש מפני תוצאתו של ההליך הנוכחי, הם אלה שדרבנו את העורר לשנות ממנהגו ולהביע נכונות להירתם לתהליך טיפולי. אולם, וזה העיקר, ההליך הפלילי לא נועד רק לטפל בעבריין עצמו כדי לשקמו, אלא בראש ובראשונה לתת מענה לסכנה הנשקפת ממנו, ולצורך לגמול לו על שחטא בדרך כה קשה כלפי הזולת, תוך שהוא שם ללעג את צו בית המשפט. בנסיבות אלו סבורני כי המענה היחיד לסכנה הנשקפת מהעורר הוא מעצר ממש, ואם יש ממש בהצהרת העורר כי גמר אומר להיגמל מהתמכרותו, הוא יוכל לעשות זאת בתום ההליכים המתקיימים נגדו, במסגרת פרטית (אם יוחלט לזכותו), או במסגרת הכלא (אם יורשע וייגזר לו מאסר).

הערר נדחה.