בש"פ 9686/05 מחמד ג'לאל נ. מדינת ישראל

1.העורר וארבעה אחרים עומדים לדין בפני בית המשפט המחוזי באשמת ביצוען של עבירות סחיטה בכוח ובאיומים, כנגד בעליהם של מכוני ליווי בתל-אביב ועובדות שהועסקו שם. כתב האישום כולל מספר אישומים, ושניים מהם מיוחסים לעורר. נטען, כי בחודש פברואר 2005 דרשו העורר וחבריו משתי נשים שניהלו מכון ליווי ברחוב נווה-שאנן, לשלם להם סכומים שנעו בין 300 עד 500 ש"ח לשבוע. משסירבו הנשים להיענות לדרישה, התפרעו העורר וחבריו וגרמו נזק לרכוש המכון.

ניסיון סחיטה נוסף נעשה כלפי מנהלו של מכון אחר (להלן: ויקטור) ברחוב לוינסקי בתל-אביב. על פי גרסת המשיבה, תקפו העורר וחבריו את ויקטור ונשים שעבדו באותו מקום וגרמו נזק, מתוך כוונה לזכות בדמי-חסות שבועיים. בעקבות אירוע זה פנה ויקטור למשטרה, ואחד השוטרים טילפן לנאשם מס' 1, אחמד זגייר, הציג את עצמו כבעל המועדון, ובאוזניו חזר אחמד על הדרישה לתשלום דמי-חסות שלוו באזהרות לבל יפנו בעלי המכון למשטרה. בימים הבאים הוסיפו העורר וחבריו לפקוד את המכון, וחזרו על דרישתם לקבלת דמי-חסות וכן על איומיהם שאם יפנו המתלוננים למשטרה, כי אז יבולע להם.

2.השאלה שבה נחלקו הצדדים בתיק זה היתה אם העורר נמנה על החבורה שעסקה בסחיטה. בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד ש' מנדלמן, טען כי זיהויו של שולחו על ידי המתלוננים הינו שגוי, ולחלופין, נפלו בהליך הזיהוי פגמים המאיינים אותו. את הטענה הזו אין בידי לקבל, וסבורני כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה בשלב זה של ההליכים מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. העורר זוהה על ידי שניים מאלה שסבלו מנחת ידה של החבורה העבריינית, והכוונה לזיהויו על ידי אולגה פצביץ' וויקטור רבינוביץ', ואם בכך לא די את העורר הפליל גם נאשם 1, שאישר כי העורר נמנה על אלה שהיו עמו בעת שפקד את המכון שברחוב לוינסקי.

3.משהוכיחה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה כנגד העורר, נדמה כי גם התשובה לשאלה הנוספת – קיומה של עילת מעצר מחמת מסוכנות – הינה ברורה, ומכאן התוצאה שהשאלה היחידה אשר חייבה מענה היא אם את מסוכנותו של העורר ניתן היה לאיין באמצעות חלופת מעצר. על כך השיב השופט המלומד של בית משפט קמא בשלילה, בקובעו כי "הלכת בית המשפט העליון ברורה. העוברים, לכאורה, עבירה של סחיטה באיומים דינם, ככלל, מעצר עד תום ההליכים".

4.גם בהנחה שזו ההלכה הנוהגת, מלשונו של בית משפט קמא עולה כי להלכה זו עשויים להיות חריגים. חריגים מסוג זה הם לדוגמה, כאשר מדובר בנאשם צעיר שעברו נקי מהרשעות או שעברו אינו מכביד, וכאשר קיים חשש שמעצר ממש יסכל בעתיד כל סיכוי לשיקומו. לכאורה, נמנה העורר על סוג זה של נאשמים, ועל כן סבורני כי נכון היה להסתייע בתסקיר של שירות המבחן, הן כדי לבדוק אם חלופת מעצר עשויה להוות פתרון הולם עבורו, והן כדי לבחון את התאמתם של אלה שיוצעו כדי לפקח עליו, לתפקידם.

משהדבר לא נעשה, אני מורה כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, בפניו יניח שירות המבחן תסקיר-מעצר אודות העורר במועד מוקדם ככל הניתן, ובעקבות כך מתבקש בית המשפט לשוב ולבחון אם המעצר הוא תרופתו היחידה של עורר זה.