בש"פ 9696/10 יבגני גורליק נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט ד' מגד), אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים הפליליים נגדו.

2.

ביום 7.11.2010 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין. לפי המסופר בכתב האישום, ביום 28.10.2010 בשעות הערב בילה המתלונן יחד עם מספר אנשים נוספים, לרבות העורר, ליד קיוסק בקריית גת, שם שתו משקאות משכרים. נטען, כי בשלב כלשהו התפתח ויכוח קולני בין העורר לבין המתלונן, במהלכו הכה המתלונן את העורר. בהמשך, כך נטען, עזב העורר את המקום לפרק זמן קצר וחזר למקום כשהוא נושא סכין. העורר ניגש אל המתלונן ודקר אותו עם סכין בבטנו ומיד לאחר מכן נמלט מהמקום. כתוצאה מהדקירה, נגרמו למתלונן פצעים בבטן, והוא פונה לבית החולים שם אושפז ונותח.

3.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בא-כוחו של העורר הסכים כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, בכפוף לזכותו לטעון לעוצמת הראיות. כן נתבקש בית המשפט המחוזי להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן לבחינת אפשרות שחרור העורר לחלופת מעצר. ביום 14.12.2010 נערך תסקיר שירות המבחן, אשר לא המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר שהוצעה. ביום 22.12.2010 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. על החלטה זו משיג העורר בערר שלפניי.

4.

במסגרת הערר טוען בא-כוחו של העורר, כי עוצמת הראיות הקיימת נגד העורר אינה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. לטענת הסנגור, הראיה העיקרית עליה מבוסס כתב האישום הינה הודעתו של ולדימיר איוונוב (להלן - ולדימיר ), ששהה במקום האירוע וסיפר בחקירתו כי העורר הוא זה שביצע את הדקירה. לטענת בא-כוח העורר, לולדימיר היה אינטרס להפליל את העורר, שכן קודם לכן היה הוא חשוד במעשה. כן נטען, כי גרסתו של ולדימיר עברה שינויים והתפתחה במסגרת חקירותיו השונות. אכן, הראיה הגולמית העיקרית הקושרת את העורר לביצוע המעשה היא הודעתו של ולדימיר. ואולם, בניגוד לטענות בא-כוח העורר, סבור אני כי הודעה זו, יחד עם הודעותיהם של עדי ראיה נוספים, מבססת ראיות לכאורה המספיקות לביסוס הקשר של העורר לביצוע העבירה. בחקירתו הראשונה במשטרה ביום 28.10.2010 מסר ולדימיר, כי אינו יודע מי ביצע את המעשה. לעומת זאת, בשיחה שנערכה בינו לבין חוקר משטרה ביום 31.10.2010, מסר ולדימיר כי ראה את העורר דוקר את המתלונן לאחר שהשניים - העורר והמתלונן - התווכחו ביניהם. נכון הדבר, כי בתחילת אותה שיחה טען ולדימיר כי העורר הוא זה שסיפר לו כי דקר את המתלונן, אולם כבר במהלך השיחה הבהיר כי ראה את הדברים במו עיניו. גם בחקירות מאוחרות יותר שבוצעו לו חזר ולדימיר ואמר כי ראה את העורר דוקר את המתלונן. היינו, גרסתו של ולדימיר לא עברה שינויים משמעותיים במהלך חקירותיו. בנוסף, טענת ולדימיר כי המתלונן התווכח עם העורר נתמכת בגרסת המתלונן עצמו, אשר אף שטען שאינו יודע מי דקר אותו, מסר כי התווכח קודם לכן עם העורר. אמנם, בעל הקיוסק אשר בסמוך אליו אירע אירוע הדקירה מסר כי המתלונן התווכח עם אדם אחר. ואולם, בשלב זה של ההליך, אין בכך כדי להפחית במידה בעלת השלכה מהאמור בהודעות ולדימיר והמתלונן. בנוסף, לא שוכנעתי כי ולדימיר פעל במטרה להפליל את העורר. מהודעתו עולה כי השניים הם חברים, וכי ולדימיר אף הביע חשש מהפללת העורר. יצוין, כי דבר נוכחות העורר במקום האירוע נתמך גם בהודעות של עדי ראייה נוספים. לעומת זאת, העורר עצמו ניסה להרחיק עצמו ממקום האירוע, ואף הכחיש בחקירותיו כי שהה שם בזמן אירוע הדקירה. גם בכך יש כדי לחזק את חומר הראיות הקיים. נוכח האמור, סבור אני כי בשלב זה של ההליך קיימות ראיות המבססות במידה מספקת את מעורבותו של העורר בביצוע העבירות המפורטות בכתב האישום. ברי, כי עבירות מסוג זה מצמיחות מסוכנות המצדיקה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

5.

אשר לחלופת המעצר: כאמור, הורה בית המשפט המחוזי על עריכת תסקיר לבחינת חלופת מעצר שהוצעה על ידי העורר. מדובר, במעצר בית בבית סבו וסבתו בקרית גת ובפיקוחם. ואולם, שירות המבחן המליץ שלא לשחרר את העורר לחלופה האמורה. זאת, נוכח הערכתו כי הסב והסבתא לא יוכלו לפקח על הנאשם כיאות. כן הצביע שירות המבחן על קושי בכך שחלופת המעצר תהיה בקריית גת, שם אירע האירוע נושא כתב האישום ושם מתגורר המתלונן. נתונים אלה הובילו את בית המשפט המחוזי, אשר אף התרשם מהמפקחים המוצעים בעצמו, לדחות את החלופה שהוצעה. לא נמצא לי טעם ראוי להתערב בהחלטה זו. מכאן, שאין מקום להורות על שחרורו של העורר.

6.

הערר נדחה אפוא.