בש"פ 9697/01 עלי אבו סבית נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ח. סלוטקי) מיום 4.12.01 בב"ש 22366/01 בה דחה בית המשפט ערר על החלטת בית משפט השלום בקרית גת (כב' השופט א. זמיר) מיום 11.11.01 בב"ש 2773/01 במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.נגד העורר ואדם אחר (להלן-"השותף") הוגש כתב אישום המייחס לשניהם שלוש עבירות רכוש. האישום הראשון מתייחס לתאריך 2.10.01 ועל פיו התפרצו השניים לדירה בקרית גת וגנבו מתוכה תיק עם מסמכים, כרטיסים בנקאיים ומפתחות רכב ופלאפון. באמצעות מפתחות הרכב גנבו את הרכב ונעצרו במחסום משטרתי, כאשר העורר נוהג ברכב והשותף יושב לידו. העורר נהג ברכב בלא רשיון נהיגה ובלא ביטוח.

האישום השני מתייחס לפריצה נוספת לדירה על ידי השניים שאירעה בין ה- 30.9.01 לבין ה- 3.10.01 ובה נגנב פלאפון, סכום כסף במזומן ופנקס צ'קים. באישום השלישי נטען כי השניים פרצו ביום 1.10.01 לדירה נוספת וגנבו מתוכה שני פלאפונים.

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומן של ראיות לכאורה.

בית משפט השלום הורה לעצור את העורר לאחר שבחן את עניינו והגיע למסקנה כי מכלול הנתונים הצריכים לעניין מצביעים על מסוכנותו וכי מעצרו נדרש להגנה על בטחון הציבור. כן ראה לנכון לאבחן בין עניינו של העורר לבין עניינו של השותף על רקע שוני בנתונים שונים המעמידים את שאלת מסוכנותו של השותף באור אחר מזה של העורר. על רקע אבחנה זו נעצר העורר עד תום ההליכים ואילו השותף שוחרר בתנאים.

בערר שהוגש לבית המשפט המחוזי אימץ בית המשפט את עמדת בית משפט השלום. הוא מצא כי מתקיימת עילת מעצר, כי הוכחה מסוכנותו של העורר לשלום הציבור וכי קיימים טעמים טובים לאבחן בין עניינו שלו לבין עניינו של השותף.

3.נתתי דעתי למכלול טיעוניו של ב"כ העורר ולדברי התשובה של באת כוח המדינה ובהינתן מכלול נסיבות העניין נראה לי כי יש לדחות את הערר ולהותיר את החלטות הערכאות הקודמות בעינן.

מושכלות ראשונים הם כי מתקיימת עילת מעצר כנגד אדם באם קיים חשש כי יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור. קיום חשש לביצוע עבירות בתחום הרכוש עשוי אכן להוות עניין העלול לסכן את בטחונו של אדם או את בטחונו של הציבור אף כי אין תחום זה של עבירות כלול, כשלעצמו, בגדר אותם עניינים אשר אישום בגינם מקים חזקת מסוכנות. (סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) - תשנ"ו- 1996). ברי, עם זאת, כי בהתקיים נסיבות ונתונים המצביעים על מסוכנותו של אדם בתחום עבירות רכוש, מתקיימת עילת מעצר נגדו ובעקבותיה עולה השאלה האם ניתן לשחררו בחלופת מעצר או שאין מנוס ממעצרו.

במקרה זה, נתקיימה עילת מעצר בעניינו של העורר בגין מסוכנותו נוכח החשש כי אם ישוחרר הוא עלול לחזור לביצוע עבירות רכוש ולסכן בכך את ביטחונו של הציבור. על מסוכנות זו ניתן ללמוד, ראשית, מהעבירות המיוחסות לעורר בהליך זה. מדובר בשלוש פריצות לדירות במועדים שונים סמוכים זה לזה בזמנם, ובגניבת רכב ונהיגה בו ללא רשיון וללא ביטוח. סדרת מעשים חמורים אלה משקפת פעילות עבריינית מתמשכת שאינה מתיישבת עם אפשרות כי מדובר במעשה חריג או במעידה חד-פעמית. חיזוק למסוכנותו של העורר ניתן למצוא גם בעובדה כי בדצמבר 2000 הורשע ונגזר דינו בגין עבירת גניבה. באותו הליך הוטל עליו עונש מאסר על תנאי שהוא בר-הפעלה כיום. מכאן עולה, כי גם הרשעה זו והעונש המותנה שנגזר עליו לא היוו הרתעה מספקת לגבי העורר בפני ביצוע עבירות רכוש נוספות בשרשרת, והמסקנה המתחייבת ממערך נתונים זה היא כי לפנינו נאשם מסוכן לציבור אשר יש לנקוט אמצעי הגנה ראויים כדי להגן על הציבור מפניו.

האם ראוי בנסיבות העניין לשקול את שחרורו בחלופת מעצר?

לבית משפט השלום הוגשו שני תסקירי מעצר מטעם שירות המבחן. בתסקיר הראשון מיום 22.10.01 קובע שירות המבחן כי "קיים סיכון לחזרתו (של העורר) למעשים דומים במידה וישוחרר". זאת נקבע לאחר פגישה עם העורר ושיחה עם בן משפחה. מסקנת תסקיר זה היא כי ספק אם חלופת מעצר תהווה מענה מתאים ולא הומלץ עליה. שבוע לאחר מכן הוגש תסקיר מעצר נוסף, ובו התלבטות כותב התסקיר באשר לחלופה ובסופו הומלץ, לא בלי ספקות, לשחררו בתנאי מעצר בית מלא.

אודה כי התקשיתי ליישב בין מסקנת התסקיר הראשון לפיו קיים סיכון כי העורר יחזור לבצע מעשים דומים לבין הנכונות לאחר שבוע ימים בלבד להמליץ על שחרורו למעצר בית בתסקיר השני. יתכן והמהפך בגישה אירע לאור קיומו של ערב אחר, שהיה מוכן ליטול אחריות לפקח על העורר במעצר בית. אולם גם אותו ערב, על פי הכתוב בתסקיר, אינו גורם היכול להבטיח פיקוח נאות על קיום תנאי מעצר הבית, וכל זאת לדברי קצין המבחן עצמו. בתנאים אלה יקשה לומר כי מצויה כאן חלופת מעצר העשויה באופן אמיתי וראוי להשיג את מטרת המעצר תוך פגיעה פחותה בחירותו האישית של העורר.

נתתי דעתי לטענה בדבר אפלייה בין העורר לבין השותף ולצורך הנטען להשוות ביניהם באופן שכשם שהשותף שוחרר בתנאים כך יש לנהוג גם לגבי העורר. אינני מקבלת טענה זו. המדובר הוא באבחנה בין שונים ולא באפלייה בין שווים. למשיב ולשותף מיוחסות, אומנם, כל העבירות הכלולות בכתב האישום בהליך זה, אולם ישנו שוני ביניהם במספר מובנים חשובים: ראשית, העורר בן 25 ואילו השותף בן 19. זהו הפרש גיל משמעותי לענייננו. כמו כן, לעורר עבר פלילי קודם, לרבות עונש מאסר מותנה התלוי נגדו, אשר לא הרתיעו; לשותף אין עבר פלילי כלשהו; והוא סובל מבעיות רפואיות לא קלות ושירות המבחן תמך ללא סייג בשחרורו לחלופת מעצר. עניינו של העורר שונה גם במובנים אלה. השוני בנתוני היסוד האמורים מצדיק את האבחנה שנעשתה בערכאות הקודמות בין שני הנאשמים, ואבחנה זו אינה מצדיקה נקיטת עמדה שונה כלפי עניינו של העורר כיום.

לאור כל האמור לא מצאתי ממש בערר ואני דוחה אותו.

העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.