בש"פ 9699/06 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי ארבע בקשות מטעם המדינה להעברת מקום דיון מבית המשפט המחוזי בירושלים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ].

1.

נגד המשיבים בתיקים אלו הוגשו כתבי אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים המייחסים להם עבירות ביטחון שונות כגון: מגע עם סוכן חוץ, חברות בארגון טרוריסטי, קשירת קשר לפשע, ניסיון לרצח, מסירת ידיעות לאויב כדי לפגוע בביטחון המדינה ועבירות נשק שונות. כל העבירות הנטענות נעברו לכאורה מחוץ לשטח מדינת ישראל, בתוך רצועת עזה. לפיכך, בהעדרו של בית משפט אשר לו סמכות מקומית לדון בעניין, קבע היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 8 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ) כי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי בירושלים.

2.

הבקשה הראשונה מבין הבקשות שלפניי הוגשה ביום 24.11.2006 בבש"פ 9699/06 (להלן: התיק העיקרי ), המדינה ביססה את בקשתה על שיקולי נוחות וקרבה גיאוגראפית וכן על הצורך לחסוך במשאבים. לטענת באת-כוח המדינה, עו"ד אפרת ברזילי, כיוון שהמשיב נחקר על-ידי רשויות החקירה במחוז דרום ומרבית עדי התביעה הינם אנשי משטרה מאזור הדרום, וכן כיוון שפרקליטות מחוז דרום עסקה בהכנת התיק מן הראוי שהבקשה תתקבל והדיון יועבר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. משלא צורפה לבקשה עמדת המשיב ביקשתי, ביום 26.11.2006, כי המשיב יגיש תגובתו לבקשה בתוך חמישה ימים. בטרם התקבלה תגובה זו, הגישה המדינה שתי בקשות דומות נוספות להעברת הדיון מבית המשפט המחוזי בירושלים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בבש"פ 9815/06 ובבש"פ 9915/06. ביום 30.11.2006 הגישה הסנגוריה הציבורית תגובה מטעם המשיב בתיק העיקרי אשר ניתנה כתגובה עקרונית לבקשות הדומות, בה נטען כי הסנגוריה מתנגדת להעברת הדיון מבית המשפט המחוזי בירושלים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הן משיקולים עקרוניים ומהותיים והן משיקולי נוחות. הסנגוריה הציבורית ציינה בתגובתה כי אין מדובר בתגובה מיוחדת לעניינו של המשיב בתיק העיקרי. משיב זה הצהיר בפני בית המשפט המחוזי בירושלים שאינו מעוניין בייצוג של הסנגוריה הציבורית, אלא בייצוג של סנגור פרטי, אך כיוון שהסנגוריה לא שוחררה מן הייצוג הוגשה תגובה גם בתיק זה. בהחלטה מיום 4.12.2006 ביקשתי מהמדינה להגיב על טענות הסנגוריה הציבורית, וציינתי כי לאחר קבלת התגובה אחליט באשר להמשך הטיפול בתיק העיקרי וכן בבקשות הדומות. בהמשך, ביום 6.12.2006, הגישה המדינה בקשה דומה בבש"פ 10084/06 אליה צורפה ההתנגדות העקרונית מטעם הסנגוריה הציבורית, כבאת-כוחו של המשיב. לאחר שעיינתי בתגובת המדינה לטענות שהעלתה באת-כוח הסנגוריה הציבורית, עו"ד דליה חלק, החלטתי להיעתר לבקשות שלפניי, להלן נימוקיי.

3.

באת-כוח הסנגוריה הציבורית טענה, בין היתר, כי הליך הטיפול בתיקים של חשודים בפעילות טרור מתוך רצועת עזה הינו הליך בלתי ראוי, בבחינת "הצבת המרכבה לפני הסוסים". בתגובתה הצביעה המדינה על טעם רציני לכך שהטיפול הראשוני בתיקים אלו, בשלב החקירה ובשלב גיבוש כתב האישום נעשה במחוז דרום ולא מועבר מבעוד מועד ליחידה חוקרת הממוקמת בירושלים ולטיפול פרקליטות מחוז ירושלים. טעם זה מבוסס על הוראת סעיפים 6 ו-7 לחסד"פ הקובעים כי:

"6. סמכות מקומית

(א) דנים נאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה, או נמצא מקום מגוריו של הנאשם.

...

(ג) אם המקום בו נעברה העבירה ומקום מגוריו של הנאשם אינם ידועים או אם נעברה העבירה בחוץ-לארץ, יידון הנאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נתפס.

...

7.סמכות בצירוף אישומים או נאשמים

צורפו אישומים בכמה עבירות או הואשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד, מוסמך לדון בענין כל בית משפט אשר לו השיפוט, לפי סעיף 6, באחת העבירות או על אחד הנאשמים."

לטענת המדינה, לרוב, לאחר השלמת הליך הטיפול בחשודים במעורבות בפעילות טרור, הליך הכולל מעצר על-ידי כוחות הביטחון על סמך מידע מודיעיני ביחס לפעילותם; חקירה על-ידי גורמי שב"כ ומשטרה השייכים ליחידה הממוקמת באזור הדרום וגיבוש כתב אישום על-ידי פרקליטות מחוז דרום, בית המשפט המחוזי בבאר-שבע קונה סמכות מקומית מכוח הוראת סעיף 6 הנ"ל, כיוון שניתן לייחס לחשוד גם עבירות שבוצעו בתוך ישראל. מנתונים שמסרה המדינה עלה כי רק ב-20% מהמקרים מוגש כתב אישום לגבי עבירות שכולן בוצעו ברצועת עזה ולכן, אין הצדקה להעברת הטיפול בתיקים אלו לגורמי החקירה ופרקליטות מחוז ירושלים עם המעצר, שכן ממילא ברוב המכריע של המקרים לבית המשפט במחוז דרום סמכות מקומית לדון בעניין. נוכח האמור לעיל לא מצאתי פסול בהליך הטיפול בו נוקטת המדינה ביחס לתיקים אלו ובהחלטה להותיר את החקירה בידי רשות חוקרת הממוקמת במחוז דרום וממילא את הכנת כתב האישום בידי פרקליטות מחוז דרום.

4.

בסעיף 8 לחסד"פ נקבע בזו הלשון:

"8. סמכות באין אחיזה בשום מקום

קבע היועץ המשפטי לממשלה במקרה פלוני כי לפי סעיפים 6 ו-7 אין בית משפט אשר לו סמכות מקומית, יידון הנאשם בבית משפט בירושלים."

הוראת הסעיף קובעת, אפוא, סמכות שיורית למקרים בהם לפי סעיפים 6 ו-7 לחסד"פ אין בית משפט שלו סמכות מקומית. בנסיבות אלו, קבע המחוקק כי יידון הנאשם בבית משפט בירושלים. השאלה המתעוררת בבקשות שהובאו לפניי היא אם לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה החליט בדבר העדר סמכות מקומית לבית משפט אחר, ובית המשפט המחוזי בירושלים קנה סמכות, יש להיעתר לבקשה להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בבש"פ 11299/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם), קבע הנשיא (בדימ') ברק כי סמכותו של בית המשפט המחוזי בירושלים במקרים אלו, כאשר מדובר בעבירות שבוצעו מחוץ לשטחה של מדינת ישראל ואין בית משפט שלו סמכות מקומית לפי סעיפים 6 ו-7 לחסד"פ, הינה סמכות שיורית, שאינה נובעת ממקום מגוריו של הנאשם. לשיטתו, בנסיבות אלו, כאשר מקום המגורים אינו עוד שיקול מכריע, ואין מתקיימות התכליות עליהן נועדו להגן כללי הסמכות המקומית (על התכליות עליהן נועדו להגן כללי הסמכות המקומית ראו בש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ' זוזיאשווילי , פ"ד נ"ט(4) 229, 236-235) יש טעם בקביעת מקום השיפוט במקום בו הנגישות לעדים, לראיות, ולחומר חקירה זמינה יותר.

לאחר שקבעתי כי הליך הטיפול בו נוקטת המדינה בתיקי חשודים בעבירות ביטחון שנעשו בתוך רצועת עזה בלבד מבוסס על טעם רציני, ואין מדובר ב"נסיון נואש לשינוי המצב בשלב מאוחר יותר" כפי שטענה הסנגוריה, מקובלת עלי טענת המדינה כי בהיעדר זיקה עניינית לבית המשפט המחוזי בירושלים ובהתחשב בשיקולי הנוחות והקרבה הגיאוגרפית הנובעים מכך שהחקירה, גיבוש כתב האישום והכנת התיק נעשו במחוז דרום, יש הצדקה להורות על העברת הדיון בתיקים שלפניי לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. גם בהתקיים כללי הסמכות המקומית הקבועים בחוק, נותר שיקול הדעת בידי נשיא בית המשפט העליון להעביר מקום דיון מבית משפט מסוים לבית משפט אחר, על-פי כללי הפעלת שיקול הדעת. אין לדבוק בהסדר השיורי שנקבע בהוראת סעיף 8 לחסד"פ במקרים בהם שיקולי הנוחות מצדיקים להעביר את הדיון מבית המשפט בירושלים לבית משפט אחר. לכן, לגישתי, הגשת הבקשות מטעם המדינה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט אינה מהווה ניסיון לעקוף באופן שיטתי את קביעת המחוקק באשר לסמכות המקומית השיורית, אלא נועדה לקיים את הדיון במקום המיטבי מבחינת שיקולים ענייניים שונים ובהם שיקולי הנוחות על-פי הנגישות לעדים, לראיות ולחומר החקירה, תוך שימוש במנגנון שהתווה המחוקק. עוד יש לציין כי מאחר שמדובר בנאשמים תושבי רצועת עזה, נראה כי אין גם להם אינטרס בקיום הדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים. מהחומר שהובא בפניי אף עלה כי חלק מהמשיבים העדיפו שהדיון בעניינם יועבר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ולכן ביום 12.12.06 הוריתי על העברת הדיון בבש"פ 9698/06 לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בצד ההסכמה להעברת הדיון במקרים שלפניי מבית המשפט המחוזי בירושלים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אין להתעלם מכך שבנסיבות מסוימות, גם בתיקים של חשודים בעבירות ביטחון שנעשו בתוך רצועת עזה ההחלטה עשויה להיות שונה וכל מקרה ייבחן לגופו, בהתאם לשיקולי הנוחות בעניין הקונקרטי.

5.

בשולי הדברים אעיר כי את טענות הסנגוריה באשר למחסור בכוח אדם שהתעורר במחוז דרום וכן באשר להעדר המומחיות של הסנגורים הציבוריים במחוז דרום בייצוג בעבירות מסוג זה, עליה להעלות בפני הגורמים האמונים על הקצאת המשאבים על מנת שייערכו לשינוי שחל בצרכים, כפי שנעשה ברמה המערכתית בפרקליטות ובבתי המשפט במחוז דרום. מן הראוי כי הגורמים הרלוונטיים ישקלו אם נוכח המציאות שנוצרה וריבוי התיקים המועברים לטיפולה של הסנגוריה הציבורית במחוז דרום, אין מקום להערכות נוספת במערכת המשפט, מנגד אין לקבל את עמדת הסנגוריה ולתקן תקלה אחת בתקלות נוספות ולגרור את המדינה להוצאות מיותרות. יתכן שיש גם מקום לשקול את שינוי כללי הסמכות המקומית בחוק. עניין זה מחייב, כמובן, בדיקה מעמיקה יותר. מכל מקום על-פי המצב כיום הן מבחינה מעשית והן מבחינת הסמכויות הסטטוטוריות, נראה כי הפתרון הקיים הוא הרע במיעוטו, בכפיפות לבדיקה פרטנית בכל מקרה.

סיכומם של דברים; הדיונים בארבעת התיקים שלפניי יועברו מבית המשפט המחוזי בירושלים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.