בש"פ 9702/06 מדינת ישראל נ. יצחק קאיה

כתב האישום בתיק זה מייחס למשיבים – עבירות של סחיטה באיומים, וכן רכישה והחזקת נשק.

סיפור המעשה בקליפת אגוז, הוא כדלקמן:

בעת שהיה בן 14, נטל בנו החורג של משיב 1 רכב ללא רשות בעליו ונהג בו. ברכב היו באותה עת שלושה חברים של הנהג. בשלב מסוים איבד הנהג את השליטה ברכב והתנגש בעמוד חשמל. כתוצאה מהתאונה נפצע אחד מחבריו שהיה ברכב (להלן: הפצוע ), באורח קשה ואושפז בבית החולים. כיון שלרכב לא היה ביטוח, הגישה אימו של הפצוע (להלן: המתלוננת ) תביעה אזרחית כנגד קרנית וכן כנגד אימו של הנהג שהיא גם אפוטרופוסיתו (להלן :

האם ).

בתום דיונים משפטיים ניתן פסק-דין נגד האם שבו חויבה לשלם את סכום התביעה שהוגשה סך 220,000 ש"ח. הסכום לא שולם, שעל כן נפתחו נגדה הליכי הוצל"פ. המשיב 1 בבקשה הנוכחית נשוי לאם. על-פי הנטען, שני המשיבים החלו לאיים על המתלוננת ועל הפצוע במטרה להביא לכך שיוותרו על הפיצויים שנפסקו לטובתם. מכתב האישום עולה, כי האיומים התפשטו למעגלים שונים. כך למשל פנה המשיב מס' 1 גם לאחיה של המתלוננת. הנהג התקשר לפצוע ועוד. במידה מסוימת נשאו הלחצים פרי שכן המתלוננת הייתה מוכנה לוותר על חלק מהסכום ולהגיע להסדר שיכלול רק את הוצאות האשפוז של בנה, אלא שגם לכך המשיב 1 לא הסכים.

האיומים הסלימו עד לנקודת השיא ביום 22.10.06, שבו על-פי הנטען זרקו המשיבים לעברם של המתלוננת ובנה רימון הלם שהתפוצץ בפתח ביתם. בתאריך 24.10.06 נורו מספר יריות לעבר ביתם של המתלוננים. שני קליעים חדרו את דלת הכניסה. לאלה התווסף איום נוסף מפורש שהושמע ביום 5.11.06 על-ידי המשיב מס' 2 לאחיה של המתלוננת.

בבית משפט קמא (בית משפט השלום בירושלים), עתרה המדינה בד בבד עם הגשת כתב האישום, להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים.

לא הייתה מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה והדיון התמקד בשאלת עילות המעצר והאפשרות לשחרורם של המשיבים בחלופת מעצר. בית משפט השלום, כב' השופט ר' יעקובי סבר, כי קיימת אכן מסוכנות מצידם של המשיבים אלא שמדובר במסוכנות "ממוקדת ונקודתית", ומשום כך ניתן להפיגה בחלופה מתאימה. הדגש הושם על הצורך, כי המתלוננים לא ירגישו מאוימים, שעל כן הורה בית משפט השלום על חלופת מעצר שתכלול הרחקתם מן הישוב שמדובר בו (צפרירים), שהייתם במעצר בית בפיקוח ערבים שנקבעו ותנאים נוספים.

על כך עררה המדינה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי, כבוד השופט מ' דרורי סבר אף הוא, כי יש מקום לחלופת מעצר במקרה זה, אלא שחשב כי יש מקום לשנות את חלופת המעצר שנקבעה וקבע, כי המשיבים יימצאו במעצר בית מלא ביישוב בו הם גרים (ליאון). המשיבים יוכלו לצאת מן הישוב רק בלוית הערבים וזאת רק לצורך עבודתם במרכז המסחרי בית-שמש. בית המשפט הוסיף והבהיר, כי "מעצרם של המשיבים מעצר בית היה בכל תחומי הישוב ליאון שהרי לשם אין חשש שהמתלוננים יבחרו להגיע". על החלטה זו עוררת המדינה בפני.

בהודעת הערר מדגישה המדינה, כי מדובר באיומים שהושמעו לאורך זמן, מאיימים שונים ומאוימים שונים. המתלוננת "כותרה" מכל העברים. בפועל, כפי שצוין לעיל - נכנעה המתלוננת לאיומים, שעל כן הסכימה להגיע לפשרה הגם שמדובר בפסק דין חלוט. האיומים הסלימו עד להשלכת הרימון והיריות. המשיבים במעשיהם יצרו אווירת פחד ומורא. חלופת המעצר שקבע בית משפט קמא איננה יכולה להוות משקל נגד לאותה אווירה מאיימת שיצרו המשיבים. לעניין זה שמה באת-כֹח המדינה את הדגש על המקום שנקבע כחלופת מעצר. באמצעות מפה שהגישה, המחישה התובעת את הקרבה הפיזית בין המושב בו מתגוררים המשיבים שבתחומו הם אמורים להימצא, ובין מקום מגוריהם של המתלוננת ובנה. עוד הפנתה התובעת לעברם של המשיבים. לשני המשיבים הרשעות קודמות, הגם שהרשעותיו של משיב 1 ישנות ביותר.

בטיעון בהיר, ממצה ומקיף טען הסנגור, כי אין מקום לקבלת הערר. שתי הערכאות הדיוניות מצאו לנכון להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר והתביעה לא השכילה להצביע על שגגה שנפלה בשיקוליהן. ההחלטות של בתי המשפט דלמטה יצאו מנקודת הנחה, כי קיימת תשתית ראייתית, וכן עילת מעצר, ועדיין סברו כי יש מקום לחלופה. המסוכנות שמדובר בה בתיק הנוכחי איננה כלפי כולי-עלמא אלא רק כלפי המתלוננים. לפיכך, על חלופת המעצר לתת מענה רק למסוכנות זו ולא מעבר לכך. בית המשפט המחוזי קבע מנגנון מדויק ומלא של פיקוח על המשיבים, שיש בו כדי להתמודד עם אותה מסוכנות ספציפית. הסנגור מפנה לאופיין של הערבים שנקבעו ויכולתם לפקח פיקוח ממשי על המשיבים. עוד טוען הסנגור, כי הפגיעות שמדובר בהן, קרי: רימון ההלם שנזרק והיריות, לא כוונו כדי לפגוע במתלוננת ובנה. הרימון זרע אמנם בהלה אך לא מעבר לכך. גם היריות לא כוונו כלפי בני הבית, אלא כלפי המבנה. המשיבים כך לטענת הסנגור למדו לקח מהמעצר. מדובר באנשי עבודה, עברם אינו צריך לעמוד להם לרועץ. לגבי המשיב 1, מדובר בעבירות שמן הראוי היה שיימחקו. גם באשר למשיב 2 אין מדובר בהרשעות מן התקופה האחרונה. הסנגור הגיש אסופה של החלטות שעולה מהן, כי גם בעבירות של סחיטה באיומים אין מקום לשלול מראש את האפשרות לחלופת מעצר ומשראו שני בתי המשפט שדנו בעניין לנהוג כך – אין מקום להתערב בהחלטה זאת.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות בתיק זה ותוך שאני נותנת משקל מירבי לעמדתן של הערכאות הדיוניות שקדמו לי בפרשה זו, החלטתי שלא להתערב בפן העקרוני, דהיינו ההחלטה על שחרורם של המשיבים בחלופת מעצר, עם זאת, תנאי השחרור בערובה ישונו כפי שיפורט בהמשך. אומר בפה מלא, כי לו הייתי נדרשת להחליט כערכאה דיונית – הדעת נותנת, כי החלטתי הייתה שונה.

על פניו יש ממש בטענתה של המדינה, כי מדובר במסוכנות שהמענה ההולם לה הינו מעצר מאחורי סורג ובריח. ככלל, עבירה של סחיטה באיומים היא עבירה שמסוכנות - היא חלק בלתי נפרד ממנה ושמא - שם נרדף לה. בבש"פ 7464/00 אגרונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר בנושא זה:

"בעבירה של סחיטה באיומים גלומה, מעצם טבעה ואופייה, מסוכנותו של הנאשם; אף על פי שהמחוקק לא מנה אותה בין העבירות שחזקה כי מתקיימת לגביהן עילת המסוכנות, כאמור בסעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. מעשים כאלה מטילים מורא נורא על הקורבן, שכל ימיו ולילותיו מתיירא הוא מכל עלה נִדף; כל עוד מתהלך המאיים חופשי בין הבריות ואינו כלוא בבית

הסוהר. מעשים כאלה פוגעים בסדרי החברה ומאיימים על שלומו וביטחונו של הציבור. יש להגן על הקורבנות ועל הציבור על ידי כליאתו של העבריין בבית הסוהר ואין לנהוג עמו במידת הרחמים".

לענייננו, אין מדובר רק בהיבט האינהרנטי של העבירה כאמור לעיל, אלא גם בהיבט הקונקרטי של ביצועה, כפי שהוא משתקף בעובדות שבכתב האישום. מדובר במעשים שנמשכו לאורך תקופה ארוכה והסלימו. מאיומים מילוליים עברו המשיבים לשימוש בנשק, גם אם השימוש בנשק נועד לזרוע בהלה ופחד בהבדל מפגיעה בגופו של אדם. העובדה שהמשיבים ניסו להתגבר בדרך של איומים על פסק דין של בית משפט בישראל, מוסיפה נופך של חומרה. אינני מקבלת, לפחות לא במלואה, את טענתו של הסנגור, כי מדובר "במסוכנות נקודתית" (דהיינו: מסוכנות רק כלפי אנשים מסוימים). מי שמסוגל להשליך רימון מעיד בכך על עצמו, כי הוא חסר מעצורים ושמא לא יירתע בעתיד גם מפני פגיעות בנפש. מכול מקום, די במעשים שבוצעו, קרי: השלכת הרימון והיריות כדי להצביע על המסוכנות שבמשיבים. לעומת זאת, מקובלת עלי טענתו של הסנגור, כי העברות הקודמות של המשיבים ישנות (במיוחד נכונים הדברים לגבי משיב מספר 1) ומשכך הן אינן אמורות להוות רכיב דומיננטי בהחלטה.

תוך איזון מכלול השיקולים אני קובעת כדלקמן:

1.

תישאר בעינה ההחלטה כי המשיבים ישוחררו לחלופת מעצר.

2.

חלופת המעצר איננה יכולה להיות בישוב ליאון בשל הקרבה בין ישוב זה למקום מגוריהם של המתלוננים.

3.

לפיכך, יציעו המשיבים חלופת מעצר אחרת במקום מרוחק.

4.

חלופת המעצר, לרבות מפקחים במקום שמדובר בו, שיוצעו אף הם על די המשיבים, תיבדק על ידי שירות המבחן. שירות המבחן ימציא לבית המשפט (בית משפט השלום בירושלים) תסקיר מעצר לצורך זה.

5.

רק לאחר שתמצא חלופת מעצר הולמת שתיבדק כאמור, ותאושר על ידי בית המשפט, ישוחררו המשיבים.

6.

הדיון יוחזר לבית משפט השלום לצורך זה ומועד הדיון הקרוב יקבע על ידו.