בש"פ 9715/01 צ'אקול גבריאל נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט פיזם) מיום 5.12.01 בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו הקודמת מיום 10.10.01 לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין. נסיבות האירוע המיוחסות לו הן כי ביום 12.9.01 בשעות הבוקר בעת הימצאו ברחוב ניגש אל המתלונן, תפס בתיק הגב שלו ומנע ממנו בכוח מלהמשיך בהליכתו. הוא דרש ממנו כי יתן לו את משקפי השמש שלו, ומשזה לא נענה לכך מיד, אמר לו: "יישפך פה דם, אני אחתוך לך את הפנים." על פי האמור בכתב האישום, העורר שלף אז סכין או כלי נשק קר אחר והצמידו לצווארו של המתלונן ודרש ממנו שוב כי יתן לו את משקפיו, ואז המתלונן עשה כן. לאחר מכן, דרש העורר מהמתלונן כי יתן לו 5 ש"ח. המתלונן השיב כי אין ברשותו כסף וניסה להשתחרר מאחיזתו, אך העורר מנע בעדו, היכה אותו באגרופו בראשו וגרם לו לאדמומית באזנו השמאלית. בשלב זה עלה בידי המתלונן להימלט מהמקום. על רקע נסיבות אלה הואשם העורר בעבירות המיוחסות לו, כאמור.

בהחלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי מיום 10.10.01 בחן בית המשפט את תשתית הראיות לכאורה ומצא כי הדרישה הראייתית באה על סיפוקה. הוא הסתמך בעיקר על גרסתו של המתלונן שנראתה בעיניו עיקבית ונתמכה בתעודה רפואית המאשרת את הפגיעה באזנו הימנית, וכן על שקריו של העורר במשטרה ביחס למשקפי השמש והדרך בה הגיעו לידיו. על רקע קיומן של הרשעות קודמות רבות כנגד העורר וטיבן של הרשעות אלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי העורר מסוכן לציבור וכי אין לשחררו לחלופת מעצר.

על החלטה זו נתבקש עיון חוזר, זאת נוכח תצהיר-עד שהוגש על ידי בא כוח העורר אשר ניתן על ידי שומר הטוען כי היה עד ראייה להתרחשות העבירה, בעוד גם המתלונן מאשר בהודעתו כי שומר בתחנת בריאות הנפש היה נוכח במקום הארוע. השומר אומר בתצהירו כי המתלונן לא הזכיר כלל כי נשדד באמצעות סכין אלא טען רק כי נלקחו ממנו משקפיים. הוא ציין גם כי לא ראה שמישהו הוציא סכין או הצמיד לצוואר המתלונן סכין. בית משפט קמא אשר דן בהליך העיון החוזר לא ראה בתצהיר-עד זה משום כרסום מהותי בתשתית הראייתית שכן נלקחה בחשבון האפשרות כי השומר לא הבחין בשימוש בסכין אף שהיה כזה, בעמדו במרחק של כ30- מטר ממקום ההתרחשות, והניח כי משקל עדות השומר ביחס לגרסת המתלונן יתברר במלואו במשפט. בסיכומו של דבר, לא מצא בית המשפט לנכון לשנות מהחלטתו הראשונה והותיר את מעצרו של העורר בעינו.

3.בערר, טוען ב"כ העורר כי יש לבטל את החלטת המעצר שניתנה, זאת מן הטעם כי מדובר בשומר שהוא עד ניטרלי ואובייקטיבי בעוד עדות המתלונן ביחס לקיומו של סכין אינה יכולה להיות אמינה נוכח גרסותיו המשתנות לגבי נושא זה, ובמיוחד לאור הניגוד בינן לבין גרסת השומר. כן נטען שהמשטרה לא מיצתה את כיווני החקירה הנדרשים כדי לברר את הענין עד תום. נוכח הטענה בדבר כרסום עמוק בראיות התביעה נתבקש בית משפט זה להחליט על שחרורו של העורר ממעצרו ללא תנאים, ולחילופין, בתנאים. כן צוין כי אף שלעורר עבר פלילי עשיר, הרי בשנים מאז יוני 98 ועד עתה לא עבר עבירות ויש להתחשב בכך לקולא.

4.שקלתי את נסיבות הענין ובאתי לדי מסקנה כי לא ניתן להתערב בהחלטת בית משפט קמא וכי אין מנוס מהשארת העורר במעצר. אמת הדבר, כי גרסתו של השומר באשר לדברים שראה ושמע בעת האירוע ולאחריו, היא נתון ראייתי חשוב אשר יתכן שיהיה לו משקל במשפט גופו באשר לשאלה אם יוכח ביצוע עבירה של שוד מזוין על ידי העורר. אולם בנסיבות הענין, ולצורך הליך מעצר, שאלת ההסתברות להוכחת עבירה כזו איננה מכרעת, וזאת מהטעם הבא:

קיימת, בכל מקרה, תשתית ראייתית לכאורית למעשה שוד של העורר כלפי המתלונן, גם אם לא שוד מזויין, וזאת ניתן ללמוד מאלה: משקפיו של המתלונן נמצאו בחזקתו של העורר; מחומר הראיות עולה כי הם נלקחו מהמתלונן בדרך של כפייה, לאחר שקיבל מהעורר מכת אגרוף בראשו אשר ניכרה בפגיעה חיצונית באוזנו שעליה יש תיעוד רפואי. תקיפת אדם במכות אגרוף בהולכו ברחוב בבוקרו של יום כדי לגזול מידיו חפץ השייך לו הוא מעשה שוד ומעיד על מסוכנותו של התוקף גם אם לא לווה באיומי סכין, ויהא אשר יהא ערכו של החפץ הנגזל. יש להוסיף, כי יתכן שאילו עמד אירוע זה בפני עצמו ללא רקע פלילי קודם, ניתן היה, בנסיבות מתאימות, לשקול שחרור העורר בחלופת מעצר לאחר בדיקת אפשרות מתאימה בכיוון זה. אולם הרקע הפלילי הקודם של העורר הוא מכביד וחמור עד מאד. חרף גילו הצעיר, עומד לחובתו גיליון עבירות קודמות המונה עבירות פליליות רבות, מהן חמורות מאד - תקיפה הגורמת חבלה חמורה ובריחה ממשמר חוקי מ- 1998; עבירות אלימות נוספות מהשנים 1997 ו1998-; עבירות התפרצות, גניבה ובריחה ממשמר חוקי מ- 1996; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו מ1995-, ועוד כהנה וכהנה. שורה ארוכה זו של עבירות קודמות מעמידה את מעשהו של העורר בהליך זה, גם אם לא היה כרוך בשימוש בסכין, באור חמור המצביע על מסוכנותו, כאשר ניכר כי גם עונשים שהוטלו עליו בעבר לא הרתיעוהו ולא ניתקו אותו מדפוסים עברייניים שדבק בהם לאורך השנים האחרונות. העובדה כי חרף גילו הצעיר כבר תלוי על שכמו נטל עבר פלילי חמור כל כך פועלת להחמרה עמו.

בנסיבות אלה, אני מצטרפת לדעת בית המשפט המחוזי כי אין מנוס ממעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, וכך אני מחליטה.

הערר נדחה.