בש"פ 9731/01 סלאח חבישי נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג'רג'ורה) מיום 23.11.01 בה החליט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע חטיפה ורצח, נסיון לקשירת קשר לביצוע פשע, ועבירות בנשק. עיקרי האישומים מייחסים לו קשירת קשר עם אדם נוסף (להלן - "השותף") על רקע דתי לחטוף ולפגוע בחיילי צה"ל יהודים ודרוזים. לצורך מימוש הקשר תכננו הקושרים לרכוש לבוש של יהודי חרדי, לצאת ברכב לטרמפיאדה בה עומדים חיילים, ולפתות, ובמידת הצורך, לאיים על חייל לעלות על רכבם. במהלך הנסיעה תכננו לרצוח את החייל על ידי חניקתו באמצעות אזיקון ולגנוב את נשקו לצורך ביצוע פיגועים נוספים ולהשליך את גופתו בחורשה או להעבירה בדרך כלשהי ללבנון לארגון החיזבאללה. בהמשך הקשר ולצורך קידומו תכננו הקושרים להשתמש בנשק שישיגו לצורך ירי לעבר הטרמפיאדה בה עומדים חיילים ולהורגם. במסגרת הקשר תכננו גם לפגוע במנהלי מכוני ליווי ובנשים העובדות שם. לצורך קידום התכניות האמורות ניסו העורר ושותפו להשיג אמצעי לחימה באמצעות פנייה לאנשים שונים, והשותף אף גנב סכין והחביאה כדי שתשמש אותם בביצוע הפיגועים. באותה תקופה ניסה העורר לקשור קשר עם השותף כדי להשליך אבנים על מכוניות ישראליות בכונה לפגוע בנוסעיהן, אך השותף סירב לכך. האישום השני מייחס לעורר עבירות בנשק במובן זה שלקח מבן משפחתו אמצעי לחימה שונים והסתירם בביתו ואף הוציא את אחד הרימונים שנכללו באמצעים אלה ופוצץ אותו בסמוך לביתו.

3.בית המשפט המחוזי מצא כי קימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר שיש בהן כדי לערבו במעשים המיוחסים לו בכתב האישום. כן קבע כי מדובר בעבירות חמורות ביותר וכי מתקיימת עילת מעצר, ונוכח מסוכנותו של העורר המשתקפת מהמעשים המיוחסים לו, אין מקום לחלופת מעצר.

4.בא כוח העורר הגביל את טיעונו לשאלת חלופת המעצר. טענתו היא כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים אף שמצא כי קימת בעניינו חלופת מעצר ראויה, אלא לאור מה שסבר כהלכה מטעם בית המשפט העליון בבש"פ 4121/01 (מיום 6.6.01), סירב לשחרור העורר בתנאים מהטעם בלבד כי מדובר בעבירות בעלות אופי בטחוני. על פי הטענה, אין חזקה חלוטה כי מי שמיוחסת לו עבירה בטחונית אין לשקול לגביו כל חלופה, ומאחר שבמקרה זה נקבע כי חלופה שהוצעה הינה מתאימה יש לפעול על פי קביעה זו ולשחרר את העורר בתנאים. לגופן של העבירות נטען כי לעורר לא היה מניע לאומני במעשיו אלא מטרתו היתה לפגוע, על רקע אמונתו הדתית, במחזיקי בתי הליווי והבחורות העובדות שם. כן הדגיש כי הקשר לא יצא מעולם מן הכח אל הפועל אלא נזנח בסופו של דבר, ולא נגרם בעטיו כל נזק.

בא כוח המדינה מתנגד לערר בנימוק כי מסוכנותו של העורר הנלמדת מהמעשים המיוחסים לו ומהרקע האידיולוגי שעמד מאחוריהם אינה מצדיקה את שחרורו בחלופת מעצר.

5.שקלתי את טיעוני הצדדים על רקע נסיבות הענין ובאתי לכלל מסקנה כי אין לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. אין מחלוקת לצורך הדיון שלפנינו בדבר קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו של העורר בעבירות הקשות והחמורות המיוחסות לו בכתב האישום. חומרתן וקשיותן עולה לא רק מעצם התכנון והפעולות שכבר בוצעו הלכה למעשה לצורך מימושו, אלא גם מהרקע האידיולוגי-דתי שעמד מאחוריהם, העשוי ללמד על נכונות להביא את התכנון לכלל מימוש גם במחיר של סיכון עצמי רב ביותר. המדובר בקשר לביצוע עבירות של רצח בני-אדם וביצוע פיגועים רצחניים שאין מסוכן וחמור מהם.

הצדק, אכן, עם עמדתו של בא כוח העורר באומרו כי אין חזקה חלוטה השוללת בכל מקרה שחרור בחלופת מעצר כאשר מדובר בעבירות בעלות אופי בטחוני. מעצר עד תום ההליכים בכל עבירה באשר היא, ועבירות בטחוניות בכלל זה, מחייב קיומה של עילת מעצר מוכחת, ובהינתן מכלול נסיבות הענין יש לשקול האם קיימת חלופת מעצר ראויה העשויה להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירות הנאשם תהיה פחותה. (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו1996-). הליך בחינת קיומה של עילת מעצר ובירור התאמתה של חלופת מעצר מיוחדים לכל מקרה לגופו ומחייבים שיקול פרטני מענין לענין, אף כי עשוי להסתמן קו מאחד באופן הפעלת שיקול הדעת בין מקרים שונים המסווגים לאותה קטיגוריה של עבירות כמו למשל עבירות רכוש, עבירות אלימות, עבירות סמים או עבירות בטחוניות. הדעת נותנת כי בעבירות בעלות אופי בטחוני בשל טיבן והסיכון הטמון בהן כלפי הציבור הרחב, עשוי להיווצר קושי מיוחד בהחלת חלופת מעצר אשר תתן ערובה מספקת מפני פגיעה עתידית בשלום הציבור. לכך כוונו הדברים בבש"פ 4121/01 שהובא בהחלטת בית משפט קמא ואוזכר גם על ידי בא כוח העורר ונראה כי אין להבין מהאמור בו כאילו מטיבן של עבירות כנגד בטחון המדינה כי הן שוללות, מיניה וביה, כל שיקול וכל בדיקה של חלופת מעצר אפשרית.

6.לגופו של הערר שבפנינו שקלתי את הבקשה להורות על חלופת מעצר ומצאתי כי אין מקום להיענות לה. נראה לי כי סוג העבירות המיוחסות לעורר, על רקע אמונתו הדתית והאידיולוגית שלא הוכחשה, מעמידים את מסוכנותו ברמה כה גבוהה עד כי נשללים הבטחון והוודאות הנחוצים ברמה הנדרשת כדי לאפשר החלת חלופת שחרור, יהא אשר יהא טיבה. המדובר בתכנון קשר מורכב לבצע מעשי הרג בחיילים ישראליים ולפגוע פגיעות-נפש בבני אדם הקשורים למכוני ליווי וכן לסכן חיי אדם בהשלכת אבנים על מכוניות ישראליות הנוסעות בכביש. ליישום תכנון זה נעשו גם צעדים ממשים של אגירת אמצעי לחימה, וכל אלה על רקע אמונה דתית וככל הנראה גם ממניעים לאומניים. הסיכון לציבור ממימוש הקשר ומביצוע העבירות המתוכננות אינו צריך הדגשה. בהינתן נסיבות הענין קשה לבטוח בעורר וליתן בו אימון כי יימנע מלהמשיך ולתכנן ביצוע עבירות דומות אם ישוחרר בחלופת מעצר. החשש מפני פגיעה בציבור הוא כה רב עד כי אין להתיר נטילת סיכון כבד כזה, ואך ידוע הוא כי הקו המפריד בין קשר ותכנון לבין ביצוע ויישום עשוי במקרים רבים - ובסוג זה של עניינים במיוחד - להיות דק.

לאור כל אלה, נראה לי כי נכון החליט בית משפט קמא בקובעו כי אין לשחרר את העורר, ויש להשאירו במעצר עד תום ההליכים.

לאור כל אלה, הערר נדחה.