בש"פ 9746/01 עאדל אבו עייש נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שלושה אישומים: קשירת קשר לביצוע פשע וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הדחה בחקירה והפרת הוראה חוקית. על פי האישום הראשון, קשר העורר עם אחרים קשר לפגוע בכלי רכב יהודיים העוברים בכביש. במסגרת מימוש הקשר, הקבוצה, והעורר בכללה, השליכו אבנים על רכבים ביום ה- 9.9.01 וכתוצאה מכך נפגעו מספר מכוניות פגיעות רכוש, וכן נגרמו פגיעות גוף לאחד מנוסעי הרכב. במסגרת אותו ארוע הניחו הנאשם ואחרים מחסום על הכביש שהיה מורכב מסלעים. אחת המכוניות נתקלה במחסום והתנגשה ברכב אחר ונגרם נזק משמעותי למכוניות. עוד מיוחס לעורר כי ביום 9.11.00 שוחרר בערבות בתיק אחר (בש"פ 1928/00) והוטל עליו מעצר בית מלא. על פי האישום הוא הפר את ההוראה האמורה בכך כי יצא מביתו לצורך ביצוע המעשים נשוא האישום הראשון. כן מיוחס לנאשם כי ניסה להדיח את אחיו שעל פי האישום חבר עמו יחדיו בביצוע העבירות נשוא האישום הראשון כי ימסור הודעת שקר במשטרה.

2.ביום 16.10.01 הורה ביתה משפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת רויטל יפה-כץ) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הצדדים לא חלקו כי קימות ראיות לכאורה כנגד העורר אולם טענתו העיקרית של בא כוחו היא כי העדות המרכזית בחומר התביעה שניתנה על ידי אחיו, שותפו לעבירה, והמערבת את העורר בכל פרטי ארועי העבירות, אינה בעלת משקל מן הטעם שמדובר בעד מוגבל מבחינה שכלית. ואכן, חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי קובעת כי אחי העורר קמאל סובל מפיגור שכלי וממליצה להפנותו לועדה הבינמשרדית למען המפגר כדי לקבוע את מידת פיגורו, והוא, אכן, הופנה לועדת איבחון כאמור. באותו שלב מצא בית משפט קמא כי אין לשחרר את העורר הן בשל אופי העבירות המיוחסות לו והן מאחר שלא הוצעה על ידו חלופת מעצר כלשהי.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון וביום 8.11.01 קבע בית המשפט (מפי כב' השופט מ. חשין) כי אם תינתן חוות דעת מטעם ועדת האיבחון כי אז עשוי להיות בכך עילה לעיון חוזר. הערר לגופו נדחה.

3.ועדת איבחון בדקה את העד קמאל ומסרה חוות דעתה, והוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצרו של העורר. ביום 5.12.01 נתן בית המשפט החלטה נוספת בהליך זה וקבע כי אין מקום לשחרור העורר. בית המשפט נתן דעתו לחוות דעת ועדת האיבחון אולם מצא כי אין בה כדי לקבוע את רמת תיפקודו השכלי והפוטנציאל השכלי של אחי העורר בשל אי שיתוף פעולה מצידו. מכך הסיק בית המשפט כי אין מקום לקבוע באותו שלב את המשקל והערך הראייתי המדויק של עדותו וכי הדבר ייקבע במהלך המשפט גופו. ענין החלופה שוב נדון ונמצא כי לאור מכלול הנסיבות לא יהא זה מתאים להורות על חלופה במקרה זה.

4.בערר שבפני התמקד בא כוח העורר בשאלת החלופה, ולטענתו, בנסיבות הענין, באם יימצא העורר במקום שאיננו בית משפחתו השוכן במרחק גיאוגרפי רב מביתו כי אז יהיה בכך משום ערובה מספקת לקיום תנאי השחרור. לדבריו, כאשר שהה במעצר בית בבית הוריו לא היה עליו פיקוח נאות ולכן הפר את התנאים, ואילו עתה לא מוצתה בדיקת חלופה אפשרית עד תום וראוי לעשות כן.

באת כוח המדינה מתנגדת לשחרור בחלופה. לגישתה, ישנן ראיות לכאורה להרשעתו של העורר ומסוכנותו הוכחה מעצם ביצוע העבירות בהן הוא מואשם ומהעובדה כי קיים חשש של ממש כי ישבש את הליכי המשפט באם ישוחרר.

5.נתתי דעתי לנסיבות הענין ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחות את הערר ולהותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה לפיה על העורר להשאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

אשר לראיות לכאורה: בתיק מצויות ראיות לכאורה שדי בהן כדי לספק את הדרישה הראייתית לצורך הליך המעצר. אמת הדבר, כי העדות הישירה העיקרית כנגד העורר הינה זו של אחיו קמאל המואשם גם הוא כשותפו לעבירה, והיא מערבת אותו במישרין בעבירות המיוחסות לו. משקלה של עדות זו על רקע מצבו השכלי והנפשי תיבחן לעומקה במשפט עצמו, אולם כיום מצויות ראיות נוספות המערבות את העורר בארועי העבירה במיוחסים לו. מיד לאחר התנגשות הרכב במחסום והתאונה שארעה בעקבותיו נעצר העורר במקום כשהוא מסתובב בין כלי הרכב ואחיו קמאל מנסה להסתתר. הסברו בענין המצאותו שם מלאת סתירות ודבריו כאילו ראה את התאונה מגג ביתו ונזעק למקום כדי לתת מים לתינוקת שהיתה ברכב נסתרה על ידי אבי-התינוקת אשר שלל בדבריו כי מאן דהוא הגיע למקום עם מים, כאמור. גם מאיומיו של העורר על אחיו כי לא יעיד עליו, ודבריו לשוטר לפיהם לאחר שיראה מה יקרה בבית המשפט ואם מעצרו יוארך הוא יספר את האמת ניתן למצוא אחיזה מסוימת למעורבותו. יש, על כן, חיזוקים לעדותו הישירה של האח קמאל, ויש במכלול ראייתי זה משום תשתית ראייתית מספקת כנדרש לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים.

מסוכנותו של העורר ברורה על פניה. העבירות באישום הראשון הכורכות ידוי אבנים מאסיבי על רכבים הנוסעים בכביש וגרימת נזקים לרכבים וכן נזקי גוף לנוסע כמו גם השמת המחסום בכביש אשר גרם לתאונת רכבים הם מעשים חמורים המסכנים חיי אדם באורח מיידי וישיר.

אולם עילת המסוכנות אינה עילת המעצר היחידה במקרה זה. חברו אליה ראשית, עילה של הדחה בחקירה בכך שהעורר ניסה באיומים ובדברי הפחדה להדיח את אחיו כי ימנע מלמסור עדות בעניינו. לכך נוספה גם עילה של הפרת הוראה חוקית אשר במסגרתה מיוחס לעורר כי ביצע את העבירות נשוא האישום הראשון תוך הפרת תנאי שחרור בערובה שהוטלו עליו במסגרת הליך אחר.

מכלול נסיבות אלה בהצטברותן אינו מאפשר את שחרור העורר בתנאים העשויים להשיג את מטרת המעצר תוך פגיעה פחותה בחירותו האישית. העורר הראה בהתנהגותו כי הוא מסוכן לציבור, וכי אין לסמוך עליו שיכבד להבא את תנאי חלופת המעצר שיוטלו עליו. אם הפר תנאי מעצר בית וביצע תוך כך עבירות נוספות והדיח עד בחקירה - אין מנוס ממעצרו עד תום ההליכים. מעבר לנדרש יצויין, כי העורר גם לא הציע חלופת מעצר ממשית במקרה זה, אף, שכאמור, אין נסיבות ענין זה מאפשרות החלת חלופה כלשהי.

הערר נדחה.