בש"פ 9747/02 יוסף (בן אברהם )עובדיה נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום שייחס לו שתי עבירות של מעשה מגונה בנסיבות אינוס. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, ביצע העורר מעשים מגונים בקטינות ילידות 23.10.95 ו- 17.2.93. לפי האישום הראשון הפשיט אחת מהן מבגדיה, ליקק את איבר מינה ואת גופה וכן גילה בפניה את איבר מינו. לפי האישום השני ניסה להפשיט את השניה, נגע בביטנה וגילה בפניה את איבר מינו. על פי הסכמת באי כוח בעלי הדין הורה בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 18.7.02, לשחרר את העורר ל"מעצר בית מלא" בבית אביו וכן קבע ערובות כספיות. אחרי הקראת כתב האישום הוגש על העורר כתב אישום מתוקן שבו הוסף אישום שלישי שייחס לו עבירה נוספת של מעשה מגונה בפומבי. נטען באישום הנוסף כי העורר גילה את איבר מינו לעיני קטינות ילידות 20.9.90 ו- 26.11.90 וכן אונן בפניהן. בשלב זה לא חזרה בה המשיבה מהסכמתה לשחרורו של העורר.

חלפו כשלושה חודשים מאז ששוחרר העורר כאמור לעיל ושוב הפעם תוקן כתב האישום. לפי הנוסח המתוקן – בשנית – יוחסה לו עבירה נוספת של מעשה מגונה בנסיבות אינוס וכן הפרת הוראה חוקית. לפי הנטען, בתמצית, יצא העורר מביתו, תוך הפרה של תנאי השחרור, ובשעה ששהה בחצר בית אחר אחז בישבנה של קטינה ילידת 2.2.93. בעקבות מעשים אלה, לרבות המעשים שנוספו בכתב האישום כפי שתוקן בראשונה, ביקשה המשיבה עיון חוזר בהחלטתו הנזכרת של בית המשפט המחוזי, מיום 18.7.02. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 22.10.02, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר ערר על ההחלטה לעצרו.

2.שתי השגות בפי בא כוח העורר, בכתב הערר וכן בדיון לפני: האחת – כי לא די בראיות שבידי התביעה, אף לא לכאורה, להוכחת העבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, שנוספה בכתב האישום כפי שתוקן בשנית; זאת בעיקר מן הטעם שהעורר לא זוהה. השגתו השניה – כי אין ראיה לכך שהעורר יצא מביתו, ואפילו יצא לא היתה זאת "הפרה בוטה", משום שלא התרחק מביתו ומשום שחלפה תקופה של שלושה חדשים מאז שחרורו, שבמהלכה לא הפר את תנאי השחרור.

בהשגות אלה אין ממש. כפי שעולה מן הראיות שבידי התביעה פנתה הקטינה שבה נעשה המעשה אל שכנים והצביעה על העורר. השכנים, המכירים את העורר מלפני האירוע, זיהו אותו מתרחק מן המקום. קטין נוסף, שזיהה אף הוא את העורר, ישב עם הקטינה לפני המעשה והעיד על כך שהעורר ניגש אליהם ובאמתלא שלח אותו מן המקום. מכאן שבידי התביעה ראיות לכאורה די הצורך להוכחת העבירות שנוספו בכתב האישום האחרון. יתר על כן, בעברו של העורר הרשעות רבות בעבירות רכוש, שימוש ברכב, שוד ואף אלימות. העיון בפרשת המעשים המיוחסים לעורר מראה שמדובר באדם שיש לו, לכאורה, משיכה חולנית לקטינות שגילן שבע שנים עד שתים עשרה שנים, שאינו יכול לשלוט בדחפיו. הוא מסוכן לציבור ואין תקנה לסכנתו אלא על ידי כליאתו מאחורי דלתיים ובריח.

3. הערר נדחה.