בש"פ 9748/08 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל) אשר החליט לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר, יחד עם שניים נוספים, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (בצוותא ותוך שימוש בנשק קר), החזקת אגרופן או סכין שלא כדין, ולעורר לבדו אף עבירה של איומים. על-פי עובדות כתב האישום הרקע לעבירות הוא סכסוך בין שתי קבוצות נערים שהחל בשל פתיחה בשיחה של חבורתו של המתלונן עם מספר קטינות בהן חברתו של אחד מבני חבורת העורר. העורר והחבר איימו על המתלונן וחבריו כי יפגעו בהם תוך שהם מחזיקים בידם מאחורי הגב בקבוקים שבורים. מספר ימים לאחר מכן הגיעו העורר וארבעה נערים נוספים לפתח בית הספר בו לומד המתלונן. העורר פנה אל המתלונן ושאל אותו אם הוא מחפש אותו. המתלונן השיב בשלילה ודחף את העורר שהתקרב אליו. העורר דחף את המתלונן בחזרה, אך בשלב זה עברה במקום ניידת משטרה והעורר ברח. בהמשך לאירועים אלו הבחינו העורר ומספר נערים נוספים במתלונן שנמצא במסעדה. הם עקבו אחריו לרחוב, הקיפו אותו כאשר העורר עומד לפניו ושני הנאשמים האחרים מאחוריו. העורר שאל את המתלונן אם חיפש אותו. המתלונן השיב בשלילה והושיט יד ללחיצה. העורר שלף סכין ממכנסיו והחל לדקור את המתלונן בבטנו. המתלונן הגן על בטנו והעורר דקר אותו בזרוע שמאל. שני הנאשמים האחרים היכו את המתלונן באגרופים,

אחד מהם דקר את המתלונן בגבו והשני זרק עליו אבן שפגעה בראשו. העורר אף הוא זרק את אותה האבן לעבר המתלונן אך לא פגע בו והחבורה נמלטה מהמקום. למתלונן נגרמו פציעות וחבלות בחלקים שונים של גופו.

2.

יחד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר ושני הנאשמים הנוספים עד לתום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו, אך ניתן לשחררו לחלופת מעצר המרוחקת מהעיר חולון בפיקוח צמוד, באיזוק אלקטרוני ובערבויות. מאחר שהחלופה היחידה שהוצעה היא בבית הורי העורר בחולון הורה בית המשפט המחוזי כי העורר יישאר במעצר. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שעובדות כתב האישום מלמדות על מסוכנות גבוהה מצד העורר, שהיה הדומיננטי ביותר בכתב האישום, יזם את האירועים וחתר למגע עם המתלונן. מסוכנות זו מלמדת כי יש ליצור הפרדה בין העורר למתלונן. בית המשפט ציין כי נגד העורר תלויים ועומדים 17 תיקים בעבירות נגד רכב מתוכם שני כתבי אישום תלויים ועומדים. עוד ציין בית המשפט כי אירוע הדקירה התרחש באותו יום בו שהה העורר בבוקר בבית המשפט לנוער בעניין אחד התיקים האחרים נגדו, דבר שמלמד על חוסר מורא מפני רשויות החוק. בית המשפט תמך החלטתו אף בתסקירי שירות המבחן מהם עלה אורח חיים עברייני של העורר והקושי של הוריו להטיל עליו מרות. באשר לטענת הסנגור להפליה מול הנאשמים האחרים הבהיר בית המשפט כי נאשם אחד שוחרר למעצר בית באשדוד, ואילו השני אמנם שוחרר לחלופה בחולון אך הוא נעדר עבר פלילי וחלקו בפרשה היה מועט משל האחרים.

3.

מכאן הערר שבפניי. בא-כוח העורר טען כי העורר, שהינו קטין כבן 15.5, שוהה כבר שישים יום במעצר, וציין כי למשפחה אין אפשרות כלכלית להציג חלופה מחוץ לעיר חולון. הוא טען כי יש להסתפק בחלופת מעצר בחולון עם איזוק אלקטרוני וציין כי כל חלופה מספקת מענה יחסי, כאשר במקרה זה יש להתחשב בנזק שנגרם לעורר מהישארותו במעצר שזהו לו המעצר הראשון, בגילו הצעיר ובהעדר עבר פלילי. כן טען הסנגור כי אין הבחנה משמעותית בין העורר לבין שני שותפיו לכתב האישום, וכי שני הנאשמים האחרים שוחררו לחלופת מעצר. לטענתו חבורת הנערים התפצלה ולכן אין חשש לחזרה על המעשים. הסנגור העריך כי המשפט יארך זמן רב.

באת-כוח המדינה ציינה כי זהו מקרה של חוסר ברירה מלהשאיר את העורר במעצר וזאת בשל החשש לשלום הציבור ולשלום המתלונן, ולאור האמור בתסקירי שירות המבחן. חומרת המעשים המיוחסים לעורר היא ברורה כאשר העורר הוא המנהיג את האירועים. היא מדגישה כי המדינה היתה מסכימה לשחרורו של העורר לחלופת מעצר אם היתה מוצעת חלופה מתאימה עם ערובה מתאימה. היא ציינה כי מאחד התסקירים עולה כי העורר עדיין בקשר עם לפחות אחד הנאשמים האחרים.

4.

לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר שהוגש בפני אני סבורה כי דין הערר להידחות. אכן, החלטה על מעצרו של קטין אינה החלטה פשוטה ועליה לעשות בזהירות ולעיתים תוך לקיחת סיכון רב יותר מזה הנלקח בעת שחרורם של בגירים. עם זאת, אני סבורה כי שלומו של המתלונן במקרה זה אינו מאפשר לקחת סיכון זה במקרה דנן. אבהיר את טעמי.

5.

לעורר מיוחסות עבירות חמורות הכוללות דקירה של נער קטין בסכין על רקע סכסוך של מה בכך. העורר, לפי הנטען, דקר את המתלונן כאשר הוא מגובה על-ידי חבורה של נערים ולמולו עומד נער אחד שאף הושיט את ידו לשלום. נסיבות אלו מצביעות על מסוכנות ברורה מצד העורר לציבור כולו אך במיוחד ובעוצמה גבוהה יותר כלפי המתלונן שעליו אף להעיד נגד העורר בבית המשפט. כאשר מוסיפים לכך את ההתרשמות כי העורר אימץ לעצמו אורח חיים עברייני, התרשמות הנלמדת מכתבי האישום התלויים ועומדים נגד העורר, ומדברי שירות המבחן בתסקירים, ברור כי יש להרחיק את העורר ממקום מגוריו של המתלונן ומאפשרות של התלקחות מחודשת או חלילה פגיעה במתלונן שהוא גם עד תביעה. שירות המבחן אף הדגיש בתסקיריו כי על העורר לשהות לטווח הרחוק במסגרת חוץ ביתית, למרות המלצתו על שחרור העורר בשלב זה למעצר בית בבית הוריו.

6.

איני מקבלת את ההשוואה שערך הסנגור לעניין שני הנאשמים האחרים. אחד מהם שוחרר לחלופה מחוץ לחולון, כפי שניתן לעשות גם לגבי העורר, והשני שוחרר אמנם לחלופה בחולון, אך מדובר בנער נעדר עבר פלילי אשר מעורבותו בכתב האישום, אם כי הינה חמורה, היא קלה יחסית לעורר. העורר היה הדומיננטי בפרשה, הנהיג את החבורה, יזם מגע עם המתלונן ודקר אותו פעמיים בסכין אותה נשא עימו.

7.

לפיכך מסכימה אני עם האיזון שערך בית המשפט המחוזי ועם הערתו לפיה יש לדאוג כי העורר יהיה במעצר בית ולא המתלונן. ניתן יהיה, אם כן, לשחרר את העורר לחלופת מעצר הולמת אם תוצע כזו מחוץ לחולון. על העורר, משפחתו ובא-כוחו לעשות את מירב המאמצים למצוא חלופת מעצר הולמת המרוחקת מחולון. שירות המבחן מתבקש לעשות מאמץ למצוא מסגרת לעורר מחוץ לחולון שתאפשר קליטתו בעת התנהלות ההליכים נגדו. מכל מקום אם לא תימצא חלופה כזו ניתן יהיה לשוב ולבחון את העניין לאחר מסירת עדותו של המתלונן.

הערר נדחה אם כן.