בש"פ 9757/03 גבריאל גבאי נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין ביחד עם אדם אחר בשל גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, כליאת שווא ושורה של עבירות נלוות. עם הגשת כתב-האישום עתרה המאשימה למעצרם של שני הנאשמים. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה ביחס לעורר, שאותו הורה לעצור עד לתום בירור המשפט, ואילו את הנאשם האחר - שחלקו במעשים היה קטן לאין ערוך מחלקו של העורר - הורה לשחרר בערובה.

בכתב-האישום נטען כי לאחר שהמתלונן נשען על עמוד בגדר חצרו של העורר, וגרם בכך לנטייה של הגדר, יצא אליו העורר, תקף אותו, הלם בו באגרופיו ושיסה בו את כלבו. לאחר-מכן גרר אותו בעזרת הנאשם השני אל תוך הבית, שם כפתו השניים את ידיו ואת רגליו בחבלים, והעורר נטל סכין מטבח ונעץ אותו בחזהו ובעכוזו של המתלונן. בעררה על צדקת ההחלטה לעצור את העורר לא חלקה הסניגורית על השתתפותו של העורר בתגרה אלימה שבמהלכה היכה את המתלונן באגרופיו וגם במוט עץ. ואולם, לטענתה, התגרה פרצה לאחר שהמתלונן חיבל במכוניתו של העורר ולאחר-מכן חדר לתוך חצרו וגרם נזק לצמחייה. מדברי המתלונן, שהיה שתוי, התרשמו העורר וחברו כי המתלונן זומם לפגוע בחברו של העורר שעימו היה מסוכסך. לטענת הסניגורית, לנטען בכתב-האישום כי העורר דקר את המתלונן בסכין אין בידי המאשימה ראיה לכאורה; ואילו הראיות המצויות בידה ביחס למעשיו האחרים של העורר במהלך התקיפה אינן בעוצמה מספקת להצדקת מעצר.

עיינתי בחומר הראיות. נראה כי לגרסתו של המתלונן, כי הותקף על-ידי העורר רק מפני שנשען על גדר חצרו, אין תימוכין בשום ראיה אחרת. הוא הדין גבי גרסתו כי העורר דקר אותו בסכין. אף הרופא המומחה במכון לרפואה משפטית אשר בדק את המתלונן (אמנם באיחור) לא יכול לאשר כי פצעי המתלונן נגרמו מדקירות סכין, אלא הדעת נותנת שהם נגרמו לו בדרך אחרת. מן העיון בראיות האחרות אכן נובע כי העורר היכה את המתלונן מכות נמרצות, הן באגרופיו והן בעזרת מערוך מעץ. בגפיו התחתונות של המתלונן נמצאו סימני נשיכת כלב, אך לא ברור די הצורך מן הראיות אם המתלונן נוּשך לאחר שהעורר שיסה בו את כלבו, או שמא (וזאת גרסת העורר) כלבו של העורר תקף את המתלונן לאחר שהאחרון פרץ אל תוך החצר והחל להתפרע שם.

בהחלטתו לעצור את העורר עד תום המשפט כתב השופט המלומד, כי גם אם בסופו של דבר יתברר כי היה זה המתלונן שליבה את פרוץ התקרית, הרי שתגובתו של העורר הייתה בלתי פרופורציונית למעשהו של המתלונן. בשל האלימות הקשה שהפעיל נגד המתלונן ולנוכח עברו הפלילי של העורר, סבר השופט כי אין ליתן בעורר אמון ולשחררו לחלופת מעצר. העיון בכל החומר המצוי לפניי הביאני למסקנה שונה. אמנם מקובל עליי כי תגובתו של העורר חרגה מכל יחס סביר לאשר עשה המתלונן. כן מקובל עליי שלחובת העורר יש הרשעות קודמות בעבירות לא מעטות (הגם שרובן ישנות). עם זאת לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית. כן יצוין כי במסגרת הדיון בערר הוצגו נסיבות אישיות ומשפחתיות של העורר שאף בהן אני מוצא טעם התומך בשחרורו ממעצר.

הערר מתקבל במובן זה שההליך מוחזר לבית-המשפט המחוזי לקביעת תנאי הערובה והשחרור שבהם ניתן יהיה לשחרר את העורר ממעצרו. בית-המשפט המחוזי מתבקש להועיד את התיק לבירור משלים בפניו למועד קרוב.