בש"פ 9759/03 מדינת ישראל נ. נתן פרפל

המשיב מואשם בקשירת קשר לביצוע פשע, בסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, בסרסרות למעשי זנות, בכליאת שווא ובעבירות נוספות. האשמתו מבוססת על עדויותיהן של שלוש מתלוננות אשר הועסקו בזנות בבתי בושת שנוהלו על-ידי המשיב בשיתוף עם אחרים. בחקירתו הודה המשיב בהחזקת מקום לעיסוק בזנות, אך כפר בחשד כי נטל חלק בעסקי סחר בנשים. עם הגשת כתב האישום נגדו ביקשה המאשימה מבית-המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו. בית-המשפט קבע, כי בראיות המצויות יש אמנם כדי לבסס לכאורה את אשמת המשיב בכל העבירות שיוחסו לו; אלא שביחס למעורבותו הישירה בעבירת סחר בבני אדם לוקות הראיות בחולשה מסוימת. מטעם עיקרי זה, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב, הורה בית‑המשפט על קבלת תסקיר מעצר; ואף כי בתצהירו נמנע שירות המבחן מקביעת עמדה חד-משמעית ביחס לאפשרות לשחרר את המשיב, הורה בית-המשפט לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים.

בעררה על שחרורו של המשיב טוענת המדינה כי הראיות המצויות מעידות בבירור על מעורבותו של המשיב בביצוע העבירה של סחר בבני אדם. בחינת הראיות שאליהן הופניתי על-ידי הפרקליטים הובילה אותי למסקנה כי עמדת המדינה בדין יסודה. אמנם נראה כי שותפו של המשיב לביצוע העבירות (גריק שולקין) היה יותר דומיננטי ממנו בעסקי רכישתן של המתלוננות; אך מן הראיות נובע, כי המשיב נכח, ביחד עם גריק, במעמד רכישתה של המתלוננת בפרשתו של האישום השני, ואילו המתלוננת בפרשת האישום השלישי סיפרה כי גם המשיב - כמוהו כגריק - נהג לאיים על הנשים שאם לא תעבודנה "ימכור" אותן או יטיל עליהן "קנסות". משמע, כי המשיב הציג עצמו לפני המתלוננות כמי שנתונה לו זכות "קניין" עליהן. על מהות ה"זכות" האמורה ניתן ללמוד מעדותו של גריק. הלה סיפר בחקירתו, כי המשיב שילם לו "דמי שכירות" תמורת העמדת הנשים לרשותו לשם העסקתן בזנות. די בעדות זו כדי לבסס לכאורה את האשמתו של המשיב בעבירת סחר בבני אדם. הלוא האיסור הפלילי שנקבע בסעיף 203א לחוק העונשין מקיף כל עסקה המעניקה לעבריין זכות "רכושית" כלפי האדם המשמש אובייקט לעסקה (ראו: ע"פ 1196/02 פרודנטל נ' מדינת ישראל - טרם פורסם); ועסקת "שכירות", שמושאה הוא גופה של אישה המועברת מיד ליד לצורך העסקתה בזנות, ממלאה את יסודותיה של עבירת הסחר (השוו: בש"פ 9630/03 דנינו נ' מדינת ישראל - טרם פורסם).

אישום בעבירה של סחר בבני אדם מקים עילה מבוררת למעצר; והלכה מיוסדת היא מלפנינו, כי בנתון למקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן, הרי שאת מטרתו של מעצר זה - המתחייב מעקרון השמירה על כבוד האדם במובנו היותר בסיסי, והמיועד גם להגן על החברה מפני תופעה עבריינית מזוויעה זו - לא ניתן להשיג באמצעים חלופיים. למשיב, המטופל בבן הסובל מפיגור, נסיבות משפחתיות לא קלות. אך גם בנסיבותיה המצערות של המשפחה אין כדי להצדיק חריגה מכלל זה.

הערר מתקבל, החלטת בית-המשפט המחוזי מתבטלת וניתן בזה צו המורה על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו.