בש"פ 9766/07 יוסי מלאך נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגנית הנשיא י' צור), בתיק ב"ש 10253/07 מיום 17.11.2007, לפיה הוארך מעצרם של העוררים עד ליום 19.11.2007, שעה 14:00.

העוררים נעצרו ביום 12.11.2007 לצורך חקירה, בחשד כי ביום 11.11.2007 השליכו חומר נפיץ באולם כדורסל בשעה שהתקיים בו משחק, וכתוצאה מכך נפגע מאבטח ששהה באולם ונקטעו אצבעות ידיו.

ביום 12.11.2007 הובאו העוררים בפני בית משפט השלום בירושלים (כבוד הנשיא א' כהן) אשר האריך את מעצרם עד ליום 16.11.2007, כדי לאפשר את המשך החקירה נגדם.

ביום 16.11.2007 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בירושלים "הצהרת תובע" על פי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), בה הצהירה כי יש משום לכאורה להגיש כתב אישום כנגד העוררים ולבקש את מעצרם עד תום ההליכים. לשם כך, ביקשה המשיבה כי מעצרם יוארך בחמישה ימים נוספים.

בית משפט השלום (כבוד השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה, והורה על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר. לגבי העורר 1 קבע בית המשפט כי אין חשש כי יחזור על המעשה אותו ביצע, ועל כן ניתן לשלול את מסוכנותו באמצעות שחרורו למעצר בית מלא. לגבי העורר 2 קבע בית המשפט כי אין מקום להפלות בין עניינו ובין עניינו של העורר 1, וכי הגם שיש לו עבר פלילי הרי שהתשתית הראייתית לגביו חלשה יותר. על כן הורה בית המשפט לשחרר גם את העורר 2 למעצר בית.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים.

ביום 17.11.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא י' צור) את הערר, בקובעו, כי חלופות המעצר שנקבעו אינן נותנות את המענה הראוי למסוכנות העולה מן העוררים, כמו גם לחשש מפני שיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. בשולי החלטתו ציין בית המשפט, כי ראוי כי מקום שיש חשש ממשי לסיכון, תיבחן חלופת המעצר על ידי שירות המבחן. משכך, האריך בית המשפט המחוזי את מעצרם של העוררים עד ליום 19.11.2007, בשעה 14:00. במאמר מוסגר יש לציין כי בדיון שנערך בפניי, התחייבה באת כוח המשיבה כי כתב האישום כנגד העוררים יוגש עד למועד זה.

מכאן הערר שבפני.

לטענת באי כוח העוררים, שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי לא ניתן לשחרר את העוררים לחלופת מעצר מבלי לקבל תסקיר של שירות המבחן בעניינם. עוד טוענים באי כוח העוררים כי המסוכנות שעולה מהעוררים אינה מסוכנות של ממש, וכי ניתן לנטרלה באמצעות חלופות המעצר שנתקבלו בבית משפט השלום.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, אנו מצויים יום לפני הגשת כתב האישום, ובנסיבות אלו יש להידרש לטענותיהם של באי כוח העוררים במסגרת הבקשה שתוגש להארכת מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים שיתנהלו כנגדם. עוד מדגישה באת כוח המשיבה את מסוכנותם של העוררים, אשר אין בחלופות שהוצעו כדי לאיינה, מבלי שייבחנו היטב על ידי שירות המבחן.

לאחר עיון בערר ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, ולאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

עניינו של הערר הוא במעצרם של העוררים ב"מעצר ביניים", על פי סעיף 17(ד) לחוק המעצרים. מדובר במעצר "המגשר" בין מעצר לפני הגשת כתב אישום על פי סעיף 13 לחוק המעצרים ובין מעצר לאחר הגשת כתב אישום, על פי סעיף 21 לחוק המעצרים. בהתאם לסעיף 17(ד), על מנת להותיר במעצר אדם שנסתיימה חקירתו וטרם הוגש בעניינו כתב אישום, על התובע להצהיר כי בכוונת המדינה להגיש כנגדו כתב אישום, ובמקביל על בית המשפט להשתכנע בקיומה של עילה להאריך את מעצרו עד תום ההליכים (וראו בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי , פ"ד נד(4) 794, 800 (2000)).

משכך, השאלה המונחת לפתחנו היא שאלת התקיימותה של עילה להארכת מעצרם של העוררים, דהיינו, הימצאותן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם וקיומם של יסוד סביר לחשש כי שחרורם יביא לשיבוש הליכי משפט או יהווה סיכון לביטחון הציבור. באם ייקבע כי יש עילה למעצרם, יש לבחון האם לא ניתן להשיג את מטרתו בדרך של חלופת מעצר.

באי כוח העוררים לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה כנגד העוררים, ועל כן השאלה המרכזית היא שאלת מסוכנותם ושאלת החשש לשיבוש הליכי משפט מצדם.

בעניין זה, איני יכול לקבל את ניסיונם של באי כוח העוררים להמעיט מחומרת המעשים המיוחסים לעוררים. מדובר במי שלכאורה השליכו חומר נפיץ בתוך מגרש כדורסל הומה, תוך אדישות מוחלטת לגבי התוצאות שעשויות להיות למעשיהם ולסכנה הגלומה בכך לסובבים אותם. למרבה הצער, מעשיהם לא נותרו חסרי תוצאות והביאו לפגיעה בגוף. מוטב וטענתם של באי כוח העותרים, לפיה מדובר בחזון נפרץ לא הייתה מועלית. גם באם מעשם של העוררים הינו נחלת הרבים, ומהווה לצערנו רעה חולה שפשטה בקרב רבים מאירועי הספורט בישראל, אין בכך כדי להפחית מחומרתו, ועל בתי המשפט להחמיר ידם במי שנטלו חלק בתופעה זו.

איני יכול גם לקבל את טענת באי כוח העוררים, לפיה מסוכנותם הינה ייחודית אך ורק למשחקי כדורסל, ואין כל חשש שיחזרו על מעשיהם. במעשה המיוחס להם הפגינו העוררים את זלזולם בחייהם ובגופם של הסובבים אותם. אין בידיהם להבטיחנו כי זלזול זה "שמור" אך ורק לאירועים ספורטיביים, וקיים חשש כי גם במקרים אחרים לא יהססו העוררים בטרם יסכנו את הציבור.

למסוכנות זו יש להוסיף את החשש העולה מהעוררים לשיבוש ההליכים המתנהלים כנגדם. כפי שציינה באת כוח המשיבה, לעוררים מיוחס חשד כי פעלו להברחת מכשיר טלפון נייד לתאו של העורר 2, לשם שיבוש החקירה נגדו.

מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות אלו, חלופות המעצר שהוצעו אינן מתאימות, שכן אין הן נותנות את המשקל המתאים לדאגה לשלום הציבור מהסיכון הנובע מהמעשים המיוחסים לעוררים.

לסיכום, החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

סוף דבר, הערר נדחה.