בש"פ 9769/08 סטניסלב קורנין נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת תמר שרון נתנאל) שקיבל את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום קריות (כב' השופטת אורית קנטור) והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים, איומים, היזק לרכוש במזיד והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. על-פי עובדות כתב האישום דרש העורר מאימו כסף לצורך רכישת סמים ומשזו סירבה איים לחתוך את ורידיו עם מספריים קטנות, שבר את הטלפון על מנת למנוע ממנה להתקשר למשטרה, ניפץ כלים על הרצפה והשליך כיסאות לכל עבר. משהגיעו השוטרים שהזעיקה האם לדירה לא הסכים העורר לבוא עימם, איים על השוטר כי ירק עליו מפיו הפצוע על מנת להדביק אותו במחלת האיידס ממנה הוא סובל, דקר עצמו במזרק ואיים לדקור את השוטר על מנת להדביק אותו באיידס.

2.

המשיבה הגישה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית משפט השלום קבע כי המעשים המיוחסים לעורר חמורים אך יחד עם זאת תסקיר המעצר שהוגש בעניינו חיובי וניתנה המלצה לשחררו לחלופת מעצר טיפולית. בית המשפט דחה את הדיון על מנת לאפשר לשירות המבחן לטפל בהכנות לגמילה שהוצעה על ידו. ביום 10.11.08, לאחר שהתקבל תסקיר משלים, הורה בית המשפט על שחרורו של העורר לאשפוזית "צעדים" שם יקלט לטיפול למשך 21 יום, ואם יעמוד בתנאי האשפוזית ושירות המבחן יועבר לקהילה הטיפולית "זוהרים".

ערר שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל. בית המשפט קבע כי אמנם מצבו של העורר קשה, בהיותו סובל ממחלת האיידס ומצוי בבידוד במעצר, אך אין בכך כדי להסיט את הדיון מהשאלה המרכזית שעניינה במסוכנות הטמונה בעורר, שהינה רבה ביותר. על מסוכנות זו למד בית המשפט מעברו הפלילי של העורר, המאסר על תנאי העומד כנגדו, והעבירות החמורות המיוחסות לו כעת. בית המשפט סבר כי לא ניתן להבטיח כי העורר לא יפגע במישהו במסגרת האשפוזית או הקהילה הטיפולית. בית המשפט אף לא התרשם מרצון כן של העורר בגמילה, לאור כישלונו בהליך גמילה קודם והעובדה שלא השתתף בתוכנית גמילה במהלך מאסר שריצה.

3.

בא-כוח העורר טען בפניי כי מדובר במקרה ייחודי ביותר, הן בשל מחלתו של העורר והן בשל העובדה כי התמכרותו לסמים הינה על רקע גילוי המחלה. לטענתו מדובר בפעם הראשונה בה מאיים העורר להדביק במחלתו, וכי אימו העידה כי לא חשה סכנה לחייה אלא רק דאגה לשלומו של העורר ולפיכך התקשרה למשטרה. עוד טען הוא כי המסוכנות מהעורר קיימת דווקא בהעדר טיפול בהתמכרותו בשל הזדקקותו לסמים.

באת-כוח המשיבה טענה כי התנאים במעצר מאפשרים הגנה על הסביבה מפניו של העורר בעוד אין הדבר כך במסגרת קהילה טיפולית. העורר שוהה בבידוד וכך אין חשש לסביבתו. היא ציינה כי אף העורר אמר בהודעתו כי כאשר הוא בקריז הוא לא יודע מה הוא עושה ואז גדלה מסוכנותו.

4.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל. אכן במקרה רגיל לא היה מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. הן מאחר וההלכה היא כי אין משחררים לגמילה מסמים בשלב המעצר והן לאור התנהגותו כמתואר בכתב האישום המסכנת את סביבתו.

עם זאת הגעתי למסקנה כי מדובר במקרה חריג בנסיבותיו המצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר טיפולית כפי שהציע שירות המבחן. ראשית, נסיבותיו של העורר קשות. מדובר באדם הסובל ממחלת האיידס, נמצא בארץ פחות משש שנים, התקשה להיקלט בארץ ואף התגרש לאחרונה. שנית, העורר מצוי במעצר בבידוד, דבר המקשה וודאי על חווית המעצר, במיוחד כאשר מדובר על תקופה ארוכה. שלישית, על אף שנסיבות העבירות המיוחסות לעורר חמורות הן, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי העורר לא פגע בסופו של יום באף אדם, לא באימו ולא בשוטרים. רביעית, נראה כי התפרצותו של העורר נובעת מהתמכרותו לסמים וניתן לקוות כי אם יצליח הטיפול בהתמכרותו אף תרד רמת מסוכנותו. לבסוף, יש להניח כי מצבו של העורר והמעשים המיוחסים לו הובאו לידיעת האשפוזית, ולמרות זאת הסכימה האשפוזית לקבלו לטיפול אצלה. לפיכך ניתן להניח כי אנשי המקצוע באשפוזית יודעים להתמודד עם סיטואציות שונות העלולות להתעורר במסגרת הטיפול בעורר ויש באפשרותם אמצעים להגן אף על יתר המטופלים באשפוזית.

עם זאת אני מוצאת לנכון להדגיש, וראוי כי דברי אלה ימסרו על-ידי בא-כוח העורר אף לעורר עצמו, כי שחרורו מהמעצר לחלופה הטיפולית מותנה בעמידתו בתנאי הטיפול, בכללי ההתנהגות באשפוזית ובקהילה הטיפולית ובהסכמתם של מוסדות אלו להמשיך ולטפל בעורר. אם לא יעמוד העורר בתנאי הטיפול והמוסדות הטיפוליים יסרבו להמשיך להחזיקו אצלם יאלץ העורר לשוב למעצר.

הערר, אם כן, מתקבל. שירות המבחן יבדוק מתי יוכל העורר להיקלט באשפוזית, יודיע לבית משפט השלום אשר יורה על שחרורו של העורר לאשפוזית, אם לא יהיה שינוי בנסיבות עד אז, ועל יתר התנאים הנדרשים לצורך כך.