בש"פ 98/99 ויטלי ברגר נ. מדינת ישראל

1.העוררים עומדים לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באישום של קשירת קשר לבצע פשע וחבלה בכוונה מחמירה. לפי כתב האישום העורר 1 הסתכסך עם אדם אחר (להלן - המתלונן), ככל הנראה (כפי שנאמר בהחלטה של בית המשפט המחוזי) על רקע עיסוק בנערות ליווי, ובקטטה שהתפתחה ביניהם בבית מלון בנתניה, העורר 1, ככל הנראה, הוכה על ידי המתלונן. העורר 1 הזעיק את אחיו הצעיר, הוא העורר 2, והשניים נסעו במכונית של העורר 1 אל בית המלון, בו שהה המתלונן. כשהגיעו אל בית המלון והבחינו במתלונן עומד מחוץ למלון, נטל העורר 2 סכין מן המכונית, ניגש אל המתלונן ומיד החל דוקר אותו מספר דקירות רב. למתלונן נגרמו חבלות חמורות בחלקי גוף שונים. לאחר מכן עזבו שני העוררים את המקום במכונית, והעורר 1 השליך את הסכין לים.

2.בית המשפט המחוזי (השופט ע' דוויק) נתבקש לעצור את העוררים עד תום ההליכים. הוא קבע כי העוררים מסרו הודאה מפורטת ואין ספק שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום ועילת המעצר. אמנם רק העורר 2 דקר את המתלונן; אולם ברור כי העורר 1, שהזעיק את העורר 2, היה שותף לעבירה. העבירה, שלדברי בית המשפט בוצעה בכוונה תחילה, נעשתה בברוטליות. לעורר 2, על אף גילו הצעיר, יש כבר הרשעה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ונגד העורר 1 תלוי ועומד כתב אישום בגין עבירה (משנת 1997) של החזקת סם מסוכן. על רקע זה סיכם בית המשפט המחוזי לאמור:

"בנסיבות אלה עמדתי היא כי חלופת-מעצר לא מהווה פתרון ראוי. קיימת מסוכנות לכל הצבור מפני המשיבים שהינם אלימים וחמומי-מוח, קיימת בנוסף סכנה הטמונה במשיבים ביחס למתלונן עצמו, אשר מסר גירסה ונקב בה בשמם של תוקפיו, זאת לאחר שבהודעה קודמת - טען כי אינו יודע מי תוקפיו...

עוד יצויין כי מעשה הדקירה בוצע בחודש אוגוסט והמשיבים נעצרו רק בדצמבר. צווי מעצר נגדם נחתמו כבר בסוף חודש אוגוסט 1998 אך השניים לא נמצאו במענו של ויטלי ברגר (ראה מזכר מיום 10.10.98) ולא אותרו, עד שויטלי נתפס בדרך מקרה.

המשיב השני נתפס רק ב30.11.98-.

הקושי באיתורם של השניים מעורר חשש כי אם ישוחררו, יכול ויחמקו מהליכי המשפט".

לפיכך החליט בית המשפט המחוזי שלא להסתפק בחלופת מעצר אלא לעצור את שני העוררים עד תום ההליכים.

3.בא-כוח העוררים טען בפני כי העובדה שהעוררים לא נעצרו אלא רק כשלושה חודשים לאחר הארוע, נשוא כתב האישום, בלי שהמשטרה התאמצה לעצור אותם, מלמדת שהמשטרה לא סברה שיש בעוררים מידה רבה של מסוכנות. אם כך, אין הצדקה לעצור אותם עכשיו, ולהחזיקם במעצר עד תום ההליכים, בעילת המסוכנות. אולם, התשובה היא, ראשית, שלפי מזכר של המשטרה, היא ביקרה פעמים אחדות במענו של העורר 1, אך לא מצאה אותו. שנית, לאחר ארוע אלים כל כך, בו המתלונן נדקר מספר רב של פעמים, לא היה זה מוגזם לצפות כי העוררים יתייצבו ביוזמתם במשטרה. שלישית, העורר 1 נתפס רק לאחר ארוע של התפרעות בתחנת דלק. מכל מקום, בנסיבות אלה, העובדה שהעוררים נעצרו רק כשלושה חודשים לאחר הארוע אינה מלמדת כי אינם מסוכנים ואינה גורעת מן המסוכנות שלהם.

4.דקירה בסכין מלמדת על מסוכנות, בעיקר כשהיא אינה נעשית בלהט היצרים תוך כדי קטטה, אלא לאחר זמן בכוונה תחילה, ובברוטליות רבה. התנהגות כזאת כשלעצמה יכולה בדרך כלל להצדיק מעצר עד תום ההליכים. כאן מצטרפות עובדות נוספות: הרקע לעבירה וכן העובדה שהם כבר הסתבכו עם החוק.

5.אמם של שני העוררים הגיעה לדיון וברשות בית המשפט אמרה את דברה. היא ביקשה רחמים, על עצמה יותר מאשר עליהם. אבי המשפחה זנח אותם לפני שנים רבות, והיא עלתה לישראל, עם שני בניה, לפני שבע שנים לערך; בינתיים היא חלתה בסרטן ועברה כבר שלושה ניתוחים; היא חיה בגפה וצריכה מאד את עזרת הבנים. אכן, מצבה של האם נוגע ללב. צר שבניה הסתבכו כפי שהסתבכו, ולא רק הם נדרשים עכשיו לשלם את המחיר, אלא גם היא. אולם, למרבה הצער, לעתים קרובות נאשמים במשפט פלילי גדלים על רקע של מצב משפחתי קשה, ולא פעם בני המשפחה אף הם, במובן מסויים, קורבן של העבירה. אולם, גם במצבים כאלה, השיקול העיקרי הוא בטחון הציבור.

6.משפטם של העוררים כבר החל בהקראה. נקבעו שני מועדים קרובים לניהול המשפט: 4.2.99 ו11.2.99-. המשפט אינו אמור להיות מורכב או ממושך, ויש סיכוי שיסתיים במועדים אלה. אם לא, יש לקוות כי בית המשפט יקבע מועד סמוך לסיום המשפט.

7.במצב זה איני רואה לנכון להיענות להצעה של בא-כוח העוררים ולהסתפק בחלופת מעצר, ולו גם מעצר בית מוחלט.

הערר נדחה.