בש"פ 9811/04 מוחמד אבומדיעם נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' אבידע) בב"ש 21109/04 מיום 21.10.04, לפיה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר נוסף בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הפרעה לשוטר, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, העלבת עובד ציבור, נהיגה בפסילה, נהיגה ללא רישיון רכב ונהיגה ללא ביטוח. על-פי כתב האישום, העורר, אשר נהג בפסילה ברכב אשר רישיונו פקע, פנה ימינה בצומת כאשר הוא מתפרץ במהירות למסלול הנסיעה השמאלי ומסכן כלי רכב. כאשר שוטרת שעמדה במסלול הימני סימנה לעורר לפנות לנתיב הימני ולעצור, הוא שעט לעברה במטרה לדרסה ולהימלט מעיכוב או ממעצר שלא כדין, ובכוונה לגרום לשוטרת חבלה חמורה. השוטרת הצליחה לקפוץ במהירות למחסה תחנת האוטובוס, והעורר נמלט מהמקום, תוך שהוא מסמן תנועה מגונה בידו לעבר בוחן במשרד התחבורה שעמד בסמוך לשוטרת. לבסוף נעצר העורר בסיוע מסוק.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום בקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. העורר הסכים לכך שיש בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו, פרט לעבירה של ניסיון לחבלה מחמירה. בהסתמך על עדותה של השוטרת ועל עדויות של שלושה עדי ראייה, קבע בית המשפט המחוזי שקיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע גם את העבירה של ניסיון לחבלה מחמירה, ולפיכך נקבע כי קיימת גם עילה למעצרו של העורר. העורר הציע חלופת מעצר בביתו שלו, תחת פיקוח אחיו שאינו עובד. בית המשפט המחוזי קבע שלא מדובר בחלופה הולמת, וזאת נוכח חומרתן של העבירות המיוחסות לעורר ונוכח עברו הפלילי, הכולל בין השאר עבירה של שימוש בסמים מסוכנים.

4.

העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ובה הוא טען כי לא קמה עילת מעצר מקום בו כתב האישום מייחס לנאשם עבירת ניסיון לחבלה מחמירה, מבלי שבוצעה כל אלימות בפועל. בנוסף, העורר ביקש להציג שלוש חלופות מעצר נוספות. הטענה בדבר היעדר עילת מעצר נדחתה בנימוק כי גם ניסיון לביצוע עבירה עשוי להקים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את ביטחון הציבור. גם חלופות המעצר שהציע העורר נדחו מהטעם שהן אינן משיגות את מטרות המעצר, כאשר בעניין חלופת המעצר שהציע העורר בביתו של אדם בשם מוחמד דרוויש בבאר-שבע, נקבע כי אין להתייחס ברצינות להסכמתו של דרוויש לפקח על העורר 24 שעות ביממה.

5.

העורר הגיש בקשה לעיון חוזר נוסף, ובו הוצע אדם נוסף בשם עזמי אבו שיפקח על העורר בביתו של מוחמד דרוויש, בשעות שבהן האחרון לא יימצא בביתו. בית המשפט המחוזי דחה אף בקשתו האחרונה של העורר, הואיל ולא הצליח לעמוד על רצינותה.

6.

לפניי טוען העורר, כי אין ראיות לכאורה לכך שהוא ניסה לבצע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, הואיל ואין ראיות לכך שהייתה לו כוונה מיוחדת לפגוע בשוטרת. עוד נטען, כי אין עילה למעצרו הואיל והוא נאשם בניסיון לבצע חבלה חמורה, וניסיון כאמור אינו מקים חזקת מסוכנות. העורר מוסיף וטוען, כי במידה וקמה עילת מעצר, הרי שטעה בית המשפט קמא שעה שדחה את כל ארבע חלופות המעצר שהוצעו על-ידו, וזאת ללא הנמקה מתקבלת על הדעת. העורר מבקש כי אורה על שחרורו למעצר בית אצל מוחמד דרוויש, בפיקוח משלים של עזמי אבו, והוא אף מסכים להפקיד סכום של 10,000 ₪ בנוסף לחלופת המעצר שהוצעה. העורר אף ציין, כי ישיבת ההוכחות הראשונה נקבעה ליום 21.12.04, היינו, לאחר שהוא ישהה במעצר משך כשבעה חודשים.

7.

לטענת המשיבה, החשש שהעורר יסכן את ביטחון הציבור מתחזק נוכח עברו הפלילי, הכולל הרשעות בעבירות אלימות ובעבירות סמים, ובמיוחד נוכח העובדה, שהעורר ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום כשבועיים וחצי לאחר שנגזר עליו עונש מותנה של שישה חודשי מאסר באם יעבור עבירה של נהיגה ללא רישיון נהגה תקף. עוד טוענת המשיבה, כי אין מניעה לקבוע שקיימת עילת מעצר בשל מסוכנות כאשר עסקינן בעבירה של ניסיון לדרוס שוטרת. אשר להתמשכות ההליכים טוענת המשיבה, כי אלו נגרמו בין השאר בשל בקשות שהגישו ב"כ העורר לדחיית מועדים.

8.

דין הערר להידחות.

מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר ניסה לבצע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, התבססה על עדותה של השוטרת, לפיה העורר נסע לעברה במהירות, ולאחר שהיא קפצה הצידה, המשיך העורר לנסוע לעברה, תוך האצה. עדות זו קיבלה חיזוק מעדויות של שלושה אנשים נוספים שהיו במקום. בנסיבות אלו, שוכנעתי כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה לכך שלעורר הייתה כוונה מיוחדת לפגוע בשוטרת באמצעות רכבו.

אשר לעילת המעצר, גם אם בענייננו אין תחולה לחזקת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – החוק), ואינני מחווה על כך דעה, בית המשפט קמא היה רשאי לקבוע, בנסיבות המקרה, ששחרורו של העורר עשוי לסכן את ביטחון הציבור על פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק. מסקנה זו מתחזקת נוכח עברו הפלילי של העורר והעובדה כי העבירות הנוכחיות בוצעו לכאורה כאשר חרב המאסר המותנה מונפת מעל ראשו. מכאן שקיימת עילה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

בית המשפט המחוזי לא שלל את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, והוא טרח ובדק חלופות מעצר קונקרטיות שהציע העורר. לגבי הערב הראשון שהוצע במסגרת הבקשה הראשונה לעיון חוזר נקבע בהחלטה, כי הוא הסכים לחתום על ערבות כספית למרות שאינו עובד, וכי הוא מתייחס בזלזול לעברו הפלילי. אשר לערב השני, שאף הוא לא עובד, נקבע כי הוא אינו רציני בנכונותו לחתום על ערבות כספית. אשר לערב השלישי, מוחמד דרוויש, נקבע כי לא ניתן להתייחס ברצינות להסכמתו לקחת את העורר לביתו ולפקח עליו 24 שעות ביממה מבלי לצאת כלל את ביתו, לאור העובדה שמדובר באדם עובד. אשר לערב שהוצע במסגרת הבקשה לעיון חוזר נוסף נקבע, כי הסכמתו לפקח על העורר נאמרה כ"מנטרה" מבלי שניתן לעמוד על רצינותה. בנסיבות אלה, שבהן בית המשפט המחוזי קבע שהחלופות שהוצעו על-ידי העורר אינן הולמות, על יסוד התרשמותו מהערבים המוצעים שהופיעו לפניו, לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו, ואין בידי לקבוע, בניגוד להתרשמותו של בית המשפט המחוזי, כי החלופות המוצעות הן חלופות ראויות.

הערר נדחה.