בש"פ 9845/08 דוד טגפאו נ. מדינת ישראל

1.

העוררים הועמדו לדין באשמת ביצועה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי בתאריך 18.8.08, סמוך לחצות, הם תקפו אדם לאחר ויכוח שפרץ ביניהם, הפילו אותו לרצפה, בעטו בו בכל חלקי גופו והטיחו בראשו פח ממתכת. משהובהל הקורבן לבית חולים אובחנו אצלו שברים בגולגולת, בפניו ובאפו וכן דימום במוחו.

2.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העוררים עד תום ההליכים, ובין הצדדים לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. עם זאת, החליט בית המשפט לבחון, באמצעות שירות המבחן, חלופות מעצר שהציעו העוררים, אולם אלו לא נמצאו ראויות. מעיון בתסקירים עולה כי העוררים נוהגים להשתמש באלכוהול וקיימת אצלם נטייה לאלימות. יתרה מכך, לשניהם הרשעות קודמות, הכוללות גם עבירת אלימות מחודש אוקטובר 2007 אותה ביצעו לאחר בילוי לילי במועדון, ובגינה הם נדונו למאסר ממש (ת.פ. 40334/07 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב). נוכח כל אלה החליט בית המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים, וכנגד החלטה זו מופנים העררים שבפני.

3.

דין הערים להדחות. כאמור, היה מוסכם על הכל כי בידי המשיבה ראיות לכאורה, וככל שבית המשפט ייתן באלו אמון, המסקנה שתתבקש היא כי מדובר בשני עוררים שחטאו באלימות מופלגת בחומרתה, ומכאן הסכנה הנשקפת מהם לצבור. הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח עברם הפלילי של העוררים, ובמיוחד אותה עבירה משנת 2007. חרף כל אלה, מילא בית המשפט קמא אחר מצוות המחוקק, ובחן חלופות מעצר שהוצעו לו, אולם החליט לדחותן הואיל ולא מצאן הולמות. אינני סבור כי בית המשפט המחוזי נתפס בכך למסקנה שגויה, אדרבא, שקלול כלל הנסיבות חייב את המסקנה כי לעת הזו המעצר הוא תרופתם היחידה של העוררים.

אי-לכך, העררים נדחים.