בש"פ 9853/05 עמאד טאפש נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 19.9.04, אשר דחה ערעור על פסק דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב, אשר הרשיע את המבקש בגניבה על ידי מורשה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לאחר שהמבקש לא התייצב לדיון, ואף ניתק קשר עם עורכי דינו באופן שלא ניתן היה להשיגו. הבקשה הוגשה ביום 19.10.05, ובה נטען כי סיכויי ההליך טובים, שכן המבקש לא ידע על הדיון בבית המשפט המחוזי, וכן בשל משגים שונים שנפלו, לטענת המבקש, בהתנהלות הדיונים ובפסק הדין של בית משפט השלום.

2.המשיבה התנגדה לבקשה. לטענתה, הבקשה הוגשה באיחור רב של כשנה לאחר תום מניין הימים הקבוע בחוק להגשת בקשת רשות הערעור. כן נטען כי האיחור כלל לא הוסבר, כי המבקש לא התייחס לעובדות מהותיות כגון המועד בו נודע לו על החלטת בית המשפט המחוזי, ושאלת אי התייצבותו לריצוי המאסר בפועל שהוטל עליו. בהקשר זה נטען כי המבקש אינו נקי כפיים, וגם בשל כך אין להיעתר לבקשה. כמו כן, נטען כי המבקש אינו מציע כל הסבר ל"היעלמותו" למשך שנה, באופן אשר יצדיק את הבקשה. עוד נטען כי הטענות שבבקשה אינן נתמכות בתצהיר. לעניין סיכויי ההליך נטען כי הם אינם טובים, שכן הבקשה כולה נסבה על ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום ולחומרת העונש שהוטל, עניינים בהם ערכאה שלישית אינה נוטה להתערב.

3.לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. המדובר באיחור ניכר שמטיל ממילא על בעל הדין ליתן טעם מספק לאיחור מעין זה. טעם כזה לא הובא במקרה זה. לא ניתן ללמוד מן הבקשה אימתי נודע למבקש, לטענתו, על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לבקשה לא צורף תצהיר. סיכויי ההליך אינם נראים טובים, שעה שמדובר ב"גלגול שלישי" המבוסס על ממצאים שבעובדה. לבסוף, יש קושי רב בהיעתרות לבקשה זו שעה שהמבקש כלל לא התייצב לריצוי עונשו. שקלול כלל הנסיבות שלעיל הוביל אותי למסקנה כי יש לדחות בקשה זו וכך אני מורה.