בש"פ 986/00 מדינת ישראל נ. אדורם הר שפי

המשיבים עומדים לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגין עבירות על-פי פקודת הסמים המסוכנים. המשיב 1 מואשם בקשירת קשר ליבוא סמים בכמויות גדולות מקולומביה, ובשני מקרים של יבוא סמים מסוכנים. המשיב 2 מואשם בסחר בסמים מיובאים. השניים נעצרו עד תום ההליכים המשפטיים.

משפטם של המשיבים מתנהל בקצב ראוי. ברם, לנוכח מספר העדים הגדול, חלקם תושבי קולומביה, התארך הדיון, וזוהי כבר הבקשה השלישית המוגשת לבית-משפט זה להארכת מעצרם מעבר לתשעת החודשים המנויים בחוק.

בהחלטה בה הוארך מעצרם בשנייה, אשר ניתנה מפי השופט זמיר, נכתבו הדברים הבאים:

הטענה העיקרית של בא-כוח המשיבים היא התמשכות המשפט. אך המשפט מתמשך מפני שהוא מורכב: יש בו עדים רבים, בהם עדים מחוץ-לארץ, והחקירות של עדים אלה מתמשכות זמן רב... אין לבוא בטענה על כך, לא כלפי הנאשם ולא כלפי עורך הדין. אך, מן הצד השני, אין זה ראוי או מוצדק שהתמשכות המשפט בנסיבות כאלה תוביל, כשהיא לעצמה, לתוצאת לוואי של שחרור הנאשם מן המעצר, על אף המסוכנות שלו. התמשכות המשפט, אפילו היא טבעית ומוצדקת, ולא מלאכותית ומכוונת, אינה מנטרלת את המסוכנות של הנאשם. השיקול החשוב ביותר הוא עדיין הצורך להגן על הציבור.

במקרה שלפנינו, התקיימו 14 ישיבות בשלושת החודשים שחלפו מאז הארכת המעצר האחרונה. בנוסף, המדינה ויתרה על 40 עדים ששמותיהם הופיעו בכתב-האישום. פרשת התביעה הסתיימה והחלה פרשת ההגנה. לנוכח מספרם הניכר של עדי ההגנה, אין לדעת אם אמנם ניתן יהיה לסיים את המשפט בתקופת ההארכה המבוקשת על-ידי קיום ישיבות בתכיפות ראויה.

אף-על-פי-כן, הגעתי לכלל דעה כי יש להיעתר לבקשת המדינה. אכן, הכלל המשקף את האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין השמירה על שלום הציבור, קובע שבמקרים רגילים תקופה של תשעה חודשים מספיקה לבירור אשמתו של אדם, ואין להחזיקו במעצר מעבר לתקופה זו. עם זאת, קיימים מקרים חריגים ויוצאי-דופן, בהם ראוי לעשות שימוש בסמכות שניתנה לשופטי בית-המשפט העליון, ולהאריך את המעצר אף מעבר לתשעת החודשים האמורים.

המקרה שלפנינו הינו מקרה חריג ויוצא-דופן. מסוכנותם של המשיבים נקבעה על-ידי כל הערכאות שדנו בעניינם. בית-המשפט המחוזי, בפניו נשפטים המשיבים, אף דחה את הבקשה שהועלתה בפניו לשחררם, וזאת בהסתמך על הספיקות שעליהן הצביע בגדר החלטתו לדחיית טענות המשיבים, לפיהן אין עליהם להשיב לאשמה.

בנסיבות אלה, כאשר נעשה כל המאמץ הדרוש לסיים את משפטם של המשיבים תוך זמן סביר, אין מקום לשחררם מן המעצר, כאשר אך מובן הוא, כי יש לעשות את כל הניתן לזירוז ההליכים.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה, ומאריכה את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים: למשיב 1 החל מיום 12.2.2000, ולמשיב 2 החל מיום 13.2.2000, או עד למתן פסק-הדין בעניינם, הכול על-פי המוקדם.