בש"פ 9880/08 רנדה ג'האלין נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו לעותרת עבירות של כליאת שווא ותקיפה. נטען כי לביתה שבאל-עזריה הובאה אשה (להלן: המתלוננת) שנפל עליה חשד כי קיימה קשר אינטימי עם אחר. העוררת ובעלה חסן נתבקשו לשמור עליה עד שיימצא לה פתרון, ובמשך ימים ארוכים הם החזיקוה כלואה במערה.

בתאריך י"ג בחשון התשס"ט (11.11.08) נעתרתי לבקשת העוררת והחלטתי לשחררה למעצר בית, לאחר ששוכנעתי כי החקירה בעניינה מוצתה. בימים שחלפו מאז הוגש כתב האישום, ועמו הוגשה בקשה למעצר העוררת והנאשמים האחרים בפרשה עד תום ההליכים. אותה בקשה החלה להידון בפני נשיאו המלומד של בית משפט קמא, אולם לכלל דיון של ממש לא הגיעה, הואיל וטרם ניתנה לסנגור הזדמנות לעיין בחומר הראיות שהנו בעל היקף ניכר. חרף זאת, החליט בית המשפט המחוזי לעצור את העוררת עד להחלטה אחרת, ואת זאת עשה לאחר שנציגת המשיבים הקריאה באוזניו קטעים מתוך עדויות המתלוננת והעוררת (ראו סעיף 10 להחלטה). אין מחלוקת כי הנשיא המלומד לא עיין בעצמו בחומר הראיות.

2.

בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, חוששני כי בהתנהלות זו נפל פגם. בית המשפט היה ער לכך שלסנגור לא התאפשר לעיין בחומר החקירה (ובלשונו: "טענת ב"כ [ העוררת ] נכונה ובזמן שעמד לרשותו לא יכול היה לעיין בחומר החקירה", ראו סעיף 7 להחלטה). יתר על כן, בית המשפט היה אף ער לכך שהסנגור מתקשה להשיב לטענות המשיבה בשאלת "דיות הראיות" ("אכן, מצבה של [ העוררת ] קשה שכן בא-כוחה לא יכול להתמודד עם הראיות שב"כ [ המשיבה ] צטטה חלק מהם"). בנסיבות אלו, ונוכח המגבלות עמן נאלץ הסנגור להתמודד, סבורני כי לא נכון היה להסתפק באותם קטעים שהקריאה התובעת, וראוי היה כי בית המשפט עצמו יבדוק את חומר הראיות, ולו כדי לוודא שאין בו ראיות המדברות בזכות העוררת, ולמצער, כאלו שעשויות להפחית ממשקלם של השיקולים המנחים אותנו בטרם קבלתה של החלטה על מעצרו של אדם.

משהדבר לא נעשה, אני מחליט לקבל את הערר ולהורות על שחרורה של העוררת לחלופת המעצר בו היתה מצויה, ובערבויות בהן הותנה שחרורה. מטבע הדברים, אין להבין מהחלטה זו דבר על הדרך בה יהיה נכון לנהוג בעוררת בעקבות הדיון בבקשת המשיבה למעצרה עד תום ההליכים.