בש"פ 9894/05 משה גבאי נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, הוגדר העורר כמי שעמד עם שניים אחרים בראשו של ארגון פשיעה שעסק, בין היתר, במהילת דלקים ושיווקם ליחידים וחברות במצג כוזב של דלקים תקניים. לצורך כך הוקם מערך של חברות-קש אשר נועד להסוות את הפעילות האסורה, ובדרך זו להימנע מתשלום מס. כמו כן נטען, כי חברי הארגון גנבו דלקים מצנרת של בתי הזקוק; איימו על בעלי חוב, אשר את חלקם גם תקפו וסחטו; עשו ניסיון לשבש מהלכי משפט על ידי סיכול הזמנתם של עדים או הדחתם בחקירה, וכן העלימו ראיות על ידי השמדתן. בנוסף, יוחסו לעורר וחבריו גם עבירות על פי דיני המסים.

2.עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרם של אחדים מהנאשמים, וביניהם העורר, לו יוחסו עבירות של פעילות בארגון פשיעה, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, השמדת ראיות, שיבוש מהלכי חקירה, קבלת דבר במרמה, כליאת שווא, ואיסור הלבנת הון.

משנעתר בית המשפט לבקשה זו, הוגש הערר שבפני.

3.בית המשפט המחוזי פרט בהחלטתו לעצור את העורר את שורת הראיות הארוכה הניצבת נגדו, וביניהן אמרות שנרשמו מפיהם של כאלה אשר פעלו במסגרת הארגון. מכאן נבעה מסקנתו כי בידי המשיבה תשתית ראיות להוכחתו של כתב האישום, ועל מסקנה זו לא חלקו באי-כוחו של העורר, אף שלטענתם הם נהגו כך עקב ריבוי חומר החקירה, ואי-יכולתם לבחון אותו בזמן שעמד לרשותם מאז נטלו על עצמם את ייצוג העורר. במצב זה לא אדרש אף אני לשאלת קיומן של הראיות, והנחת המוצא היא אפוא כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1966.

4.אותה מסקנה מחייבת להשיב בחיוב גם על השאלה אם קמה נגד העורר עילת מעצר. פעילות ממושכת במסגרת ארגון פשע, היקפן העצום של העבירות שבוצעו והנזק הכרוך בהן לציבור – כל אלה מצביעים על מסוכנותו של העורר, ועל כן נדרש בית המשפט לתור אחר דרכי מניעה שימנעו ממנו להמשיך במעשיו במהלך משפטו. אחת מהן היא כמובן החזקתו במעצר ממש, וכך נכון היה לעשות לולא היקפו הרב של התיק, ריבוי הנאשמים, וככל הנראה גם מספר העדים. ובמלים אחרות, החלטה בדבר מעצר העורר היום, צריכה להביא בחשבון שמשפט זה לא יסתיים בתקופה אותה קצב המחוקק בסעיף 61 לחוק המעצרים, ואם המשפט יתנהל מתחילתו ועד סופו מבלי שהצדדים ימצאו דרך לצמצם את השאלות שבמחלוקת, נראה כי תידרשנה עוד הארכות מעצר רבות על פי הסמכות הנתונה לבית משפט זה מכוח סעיף 62 לחוק.

5.זהו שיקול שלהשקפתי בית המשפט מצווה לתת עליו את דעתו ולייחס לו משקל נכבד, אלא אם יתברר כי בית המשפט המחוזי נערך כדי לתת לו מענה הולם. ואכן, מפיה של עו"ד ארליך, באת-כוחה המלומדת של המשיבה, למדתי, כי בית המשפט אמור להתחיל בשמיעתן של ראיות המשיבה בחודש דצמבר 2005, והוא עתיד להקדיש לתיק זה שני ימי דיון שבועיים. מתוך תקווה כי תחזית זו תתגשם, כי אז לנוכח חומרתן המופלגת של העבירות המיוחסות לעורר, השלכותיהן מרחיקות הלכת על הציבור וקופת המדינה, התכנון והתחכום שהיה כרוך בהן, ולבסוף, הניסיונות שנעשו לשבש מהלכי חקירה בדרכים מגוונות, כל אלה יחד מחייבים את המשך מעצרו של העורר, ואין מקום להסתפק בחלופה אחרת כלשהי.

אולם, אם תתבדה אותה תחזית, ובסוף חודש מרץ 2006 יתברר כי החשש אותו הבעתי בדבר התמשכות ההליכים, עלול להתאמת, כי אז יהיה רשאי העורר לפנות לבית משפט קמא ולבקשו לעיין שוב בשאלת המשך מעצרו.

6.התוצאה היא כי בנסיבות הקיימות עתה דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.