בש"פ 9897/03 יוסף זוהר נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח. לפי הנטען, בתמצית שבתמצית, ניתק העורר את אביו, שהיה חולה במחלת ניוון שרירים סופנית, ממכונת ההנשמה שאליה היה מחובר וגרם למותו, במטרה לזכות ברכושו. בית המשפט (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 11.5.03, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים. חברי הנכבד השופט א' מצא, שדן בעררו של העורר על ההחלטה הורה לשחררו מן המעצר, תוך הדגשה כי "לדידי, צריכים תנאי השחרור לכלול מעצר בית מלא בפיקוח צמוד (ההדגשה שלי – י"ט) וערבויות כספיות גבוהות - - - ". בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל), בהחלטתו מיום 4.6.03, קבע את תנאי שחרורו של העורר ל"מעצר בית", את הערובות ואת אופן הפיקוח הצמוד, לסירוגין, על ידי רעייתו, אמו, חותנתו ואדם נוסף. העורר חזר וביקש הקלה בתנאי השחרור על דרך של עיון חוזר בהחלטות הקודמות. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' קרא), בהחלטתו מיום 26.10.03, דחה את הבקשה. יצוין כי בהחלטה נוספת של בית המשפט, מיום 3.11.03, הוגדל מספרם של המפקחים בשני מפקחים נוספים: גיסו וגיסתו של העורר. מכאן עררו של העורר שלפני.

2.בעררו מבקש העורר לבטל את הפיקוח הצמוד עליו בעת שהוא שוהה בביתו; לחילופין, לבטל את הפיקוח הצמוד בעת הסעת בנותיו למסגרות החינוך שלהן, או שיותר לו לצאת מביתו עם אשתו למטרה זאת; וכן להתיר לו לצאת לטיול יומי בסביבת הבית בליווי אחד ממפקחיו.

להצדקת בקשותיו משיג העורר, בין היתר, על תכליתו של פיקוח צמוד כתנאי לשחרורו של נאשם, בדרך כלל, וכן משיג הוא על הטלת חובת פיקוח צמוד עליו במשך כל שעות היממה ובכל מקום. מלבד הטעמים העקרוניים הנזכרים עמד, בעיקר, על הקשיים הגדולים שגורמת לו ולמפקחים עליו החובה לקיים פיקוח צמוד. באת כוח המדינה התנגדה לבקשה וסמכה נימוקיה על טעמי החלטתו הנזכרת של השופט א' מצא – שהורה, כזכור, על פיקוח צמוד - וכן על עיקר טעמי החלטתו האחרונה של בית המשפט המחוזי. באת כוח המדינה הוסיפה וציינה כי חלף רק פרק זמן קצר מאז ניתנה ההחלטה שבה נקבעו לראשונה תנאי מעצר הבית – 4.6.03 – וכן הדגישה שמדובר בעבירה של רצח, דבר המוסיף משקל לצורך בפיקוח כזה.

3.סבורני, כי קשיים אמיתיים של נאשם, ששוחרר לחלופת מעצר, לעמוד בתנאי השחרור שהוטלו עליו, ראוי להם, בדרך כלל, שיפתרו על סמך הבנה בינו לבין רשויות התביעה ומתוך רצון למצוא דרך שתבטיח את מטרות חלופת המעצר, בלי ללחוץ את הנאשם יותר מן הדרוש, ובודאי בלי להתעמר בו. צר לי, אפוא, על שלא נמצאה דרך מוסכמת להקל על הקשיים שיוצרת חובת הפיקוח הצמוד, במיוחד לגבי המפקחים על העורר.

אולם, מכיון שלא נמצא פתרון מוסכם כזה, חזרתי ועיינתי בנימוקי עררו של העורר, כפי ששטח אותם בא כוחו בכתב הערר ובטיעוניו לפני, ולא מצאתי הצדקה להקל על העורר כבקשתו. לענין זה דייני בטעם אחד. כאמור, הדגיש השופט א' מצא כי על תנאי השחרור לכלול "מעצר בית מלא בפיקוח צמוד". משמעות בקשותיו של העורר היא, בעצם, ביטולה החלקי של החלטה זאת: לענין מעצר הבית ולענין הפיקוח הצמוד. בקשה כזאת, כאשר היא מוגשת אחרי שחלפה תקופה של חודשים ספורים בלבד מאז ההחלטה שבה נקבעו תנאי השחרור, דינה להדחות. אין לשכוח שדברים אמורים בתנאי שחרור – שלטענת העורר מעיקים עליו – ולא במעצר ממש. משקלו של משך הזמן שחלף, כאשר מדובר בנאשם ששוחרר בתנאים, קל בהרבה ממשקלו של משך הזמן שחלף, כאשר מדובר במעצר ממש. אכן, אין להקל ראש בהכבדה שמכביד הפיקוח הצמוד על העורר, אולם אין זאת הכבדה שאי אפשר לעמוד בה; בודאי ובודאי שמשקלה היחסי קטן כאשר היא נשקלת כנגד משקל החומרה של העבירה המיוחסת לעורר – רצח.

4.לפיכך אני דוחה את הערר.