בש"פ 9905/08 דוד טויזר נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי באחד מלילותיו של חודש אוקטובר 2008 פרצו העורר ואחר לבית בבאר שבע כשהם רעולי פנים, מתוך כוונה לבצע גניבה או פשע. בסמוך לכך הגיעו לבית קטינה ואחיה (להלן: המתלונן), ומשהבחינו בהם העורר ושותפו הם הכו את המתלונן ונמלטו תוך שהם נוטלים עמם 2000 ש"ח במזומן, תכשיטי זהב ורישיון נהיגה. הפורצים הותירו מאחור שקית ובה היו מצלמות, כרטיסי אשראי ותכשיטים נוספים שאספו בדירה. בגין העובדות האמורות יוחסו לעורר עבירות של התפרצות למקום מגורים ושוד בנסיבות מחמירות.

בבקשה שהגישה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נטען, כי במרכז ראיותיה ניצב זיהויו של העורר על ידי הקטינה במסדר זיהוי תמונות שנערך לה. כמו כן, נטען כי טענת העורר לפיה היה במקום אחר (ביקר אצל אמו שהיתה מאושפזת בבית חולים), תתקשה לעמוד במבחן הביקורת, הואיל ובביקור שערכו שוטרים בליל האירוע בבית הוריו של העורר, טען אביו כי בנו אינו מתגורר שם מזה זמן רב. מאידך, נמצא כי קיימים פערים בין גרסת העורר לגרסתן של אמו ואחותו ביחס לשעת ביקורו בבית החולים.

נוכח האמור, קבעה השופטת המלומדת של בית משפט קמא, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום, והואיל ומדובר במעשה שוד שלווה באלימות, קמה עילת מעצר. בית המשפט הוסיף ובחן חלופת מעצר שהוצעה לו (פיקוח של אם העורר ואחותו), אולם לא מצא כי יש בחלופה זו מענה הולם למסוכנות הנשקפת מהעורר. נוכח האמור, הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים, וכנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

אין בידי לקבל את הערר. העורר זוהה זמן קצר לאחר האירוע על ידי הקטינה במסדר זיהוי בתמונות. אכן, עריכתו של מסדר זיהוי חי עדיף על זיהוי בתמונות, אולם משלא ניתן היה לאתר את העורר (הוא נעצר רק ביום 27.10.08), שוב לא עמדה בפני החוקרים דרך אחרת זולת קיומו של מסדר זיהוי בתמונות. אני שותף להשקפתה של השופטת המלומדת של בית משפט קמא, לפיה האליבי אותו מסר העורר מעורר תהיות, ואם תוסיף לכך את אמירת העורר בעת מעצרו: "מה כבר עשיתי, הכי הרבה פרצתי", שוב אין ספק כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה מכח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. מקובלת עלי אף מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה בחלופת המעצר שהוצעה אין מענה הולם למסוכנות העורר, ומכאן מסקנתי כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטת הערכאה הראשונה.

אי-לכך, הערר נדחה.