בש"פ 9911/05 ראובן אבוקסיס נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש נגד העורר לבית משפט השלום בבאר-שבע נטען, כי באחד מימיו של חודש אוגוסט 2005, מכר העורר לאחת – לירון חיים – סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 0.76 גרם. ועוד נטען, כי בתחנת המשטרה ניסה העורר להניע את לירון למסור הודעת שקר, ולומר שהסם שייך לה.

המשיבה עתרה בפני בית המשפט למעצר העורר עד תום ההליכים, לנוכח העבירה העיקרית המיוחסת לו – סחר בסם, ולנוכח עברו הפלילי המכביד הכולל הרשעות בעבירות סמים, שוד מזוין, אלימות, ניסיון רצח, חטיפה, הפרת הוראה חוקית ובריחה ממשמורת. השופטת המלומדת של בית משפט השלום מצאה שאף כי קיימת תשתית ראיות לחובת העורר, ניכר בה כרסום, הואיל ומפיה של לירון הוקלטה גרסה בה היא טוענת שהודחה על ידי שוטרים להפליל את העורר. עקב כך החליט בית משפט השלום לתור אחר חלופת מעצר, ומשזו נמצאה הוחלט על שחרור העורר.

החלטה זו הועמדה לביקורתו של בית המשפט המחוזי, ושם נהפכה הקערה על-פיה. נקבע, כי אותו כרסום עליו הצביעה הערכאה הראשונה, לאו כרסום הוא, הואיל ולא היה מקום לייחס משקל יתר לגרסה הנוספת שנשמעה מפיה של לירון, מאחר ונסיבות הקלטתה של גרסה זו מעוררות חשד. יתרה מכך, האפשרות שלירון טעתה בזיהויו של העורר, אף היא מעלה תהיות, וזאת לנוכח העובדה שלירון, המשתמשת בסמים מסוכנים שנים רבות, העידה כי היא מכירה את העורר ואת כתובתו זה מכבר, וכן שזו אינה הפעם הראשונה שהיא רוכשת ממנו סם.

לנוכח כל אלה, החליט בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים, ואקדים ואומר כי בהחלטה זו לא מצאתי פגם. אף אני סבור, ומטעמיו של בית משפט קמא, כי משקל עדותה המקורית של לירון הינו מכריע, בעוד שהנסיבות לשינוי גרסתה מעוררות חשד, ואפשר שהיא נאלצה לעשות זאת מחמת השפעה או לחץ כלשהו שהופעלו כלפיה. מקורו של חשד זה בכך שעדותה של לירון נתמכת בעדותם של שני שוטרים שעקבו אחריה שעה שהגיעה לדירתו של העורר, וראו אותה דופקת על דלת הדירה ומכריזה על שמה. משהדלת נפתחה, היא נראתה מוסרת דבר מה, ולאחר זמן קצר נפתחה הדלת בשנית והיא קיבלה חפץ כלשהו שעם מעצרה התברר כי מדובר במנות של סם.

במצב זה סבורני כי המשיבה עמדה בחובה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ובכך גם הונח הבסיס לקיומה של עילת מעצר. לנוכח עברו הפלילי של העורר, והצורך להילחם באלה התורמים במעשיהם להפצתו של נגע הסמים, נראה לי כי מעצר-ממש הוא תרופתו היחידה של העורר, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.