בש"פ 9912/03 בהאא גרייס שאהין נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין. לפי הנטען, בתמצית, בין העורר לבין המתלונן סכסוך מזה שנים מספר. ביום הארוע פגש העורר את המתלונן, קרא לו לשוחח עמו ותוך עמידתם בקרבת מקום שלף סכין, ורדף אחרי המתלונן שנמלט על נפשו. העורר ניסה לדקור את המתלונן בבטנו ובחזהו, אולם בשל התנגדותו של האחרון, דקר אותו באמת ידו הימנית וגרם לו לחתכים שהצריכו ניתוח ואשפוז.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' שיף), בהחלטתו מיום 9.10.03, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר ערר על ההחלטה.

2.טענותיו של בא כוח העורר מתמקדות בחולשת הראיות ובכך שהראיות נגד העורר נתכרסמו ואין בהן פוטנציאל להרשעה. בעיקר טען שאין לסמוך על דבריו של העורר, שאמר בתחילה – גם בחדר המיון שאליו הובא – כי פציעותיו נגרמו בשל נפילה מסוס ורק לאחר מכן שינה את טעמו והפליל את העורר. לפיכך ביקש לשחרר את העורר בתנאים ובערובה.

איני רואה עם בא כוח העורר עין בעין. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו המפורטת והמנומקת היטב, ניתח את הראיות והגיע למסקנה שקיימת תשתית ראייתית המקימה יסוד סביר להרשעתו של העורר. לא מצאתי מקום לייחס לראיות משקל שונה מזה שייחס להן בית המשפט המחוזי. למותר לומר כי העורר יוכל להעלות את השגותיו נגד אמינותו של המתלונן ונגד משקל הדברים שהטיח בעורר, לפני בית המשפט המחוזי במהלך משפטו, אולם אין לקבוע, כבר בשלב זה, כי אין לגירסתו תקומה. חיזוק נוסף לראיות העומדות נגד העורר מצוי בסימני הדם וסימני דריכה שנמצאו על גגו של כלי רכב – שעליו, לפי הטענה, עמדו העורר והמתלונן בזמן הדקירות – ובהרשעותיו הקודמות, בעבירות אלימות, שאחת מהן באה בעקבות תגרה קודמת בינו לבין המתלונן.

במצב דברים זה סבורני כי מסוכנותו של העורר, העולה מתוך עובדות הפרשה ומעברו הפלילי, מחייבת את המסקנה שיש לבודדו מן המתלונן ומן הציבור וכי אין להשיג מטרה זאת אלא על ידי כליאתו.

3. הערר נדחה.