בש"פ 9939/08 אריה אזרן נ. מדינת ישראל

בתאריך 30.7.08 בילה העורר עם בני משפחתו בבריכת השחייה העירונית בבית-שאן. בכתב-אישום שהוגש לבית משפט קמא נטען, כי בשלב כלשהו החל העורר לקלל את המציל בבריכה, בטענה שהוא לגלג על אשתו. הכחשות המתלונן לא הועילו, והעורר הלם עם אגרופו בפניו. המתלונן קפץ למימי הבריכה בניסיון למלט את נפשו, אולם העורר לא הרפה ממנו, המתין לו בצאתו, ועם סכין דקר אותו בכף ידו ובצלעותיו. לאחר זאת נמלט העורר מהמקום, ורק לאחר כשבועיים נעצר. בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין שלא כדין, תקיפה הגורמת חבלה ממשית ושיבוש מהלכי משפט.

בתאריך 1.9.08 נעתר בית המשפט המחוזי בנצרת לבקשת המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני, ובמרכזו ניצבת ההשקפה לפיה אין בידי המשיב ראיות העונות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. לעניין זה נטען, כי לא היתה הכרות מוקדמת בין המתלונן לעורר; ההליך בו זוהה המתלונן כמבצע העבירה, הנו פסול; בזירה לא נתפסה וגם לא נראתה סכין; עדי הראייה לא ראו את הדקירות.

אין בידי להיעתר לערר. בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, סקר סגן הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי את ראיות התביעה, ומצא כי יש בהן כדי לבסס הרשעה בפלילים. באשר להליך הזיהוי, כבר בסמוך לאירוע מסר המתלונן כי מי שדקר אותו הוא בנו של בני עזרן, שהנו תושב ותיק בבית-שאן. בסוגיית הזיהוי נטען עוד, כי המתלונן נקרא להגיע לתחנת המשטרה, ושעה שהמתין ליד היומנאית יצא מאחד החדרים העורר מלווה בסנגורו, והמתלונן הצביע עליו כמי שדקר אותו. המתלונן הוסיף ומסר, שכאשר העורר הבחין בו, הוא כיסה את פניו בידיו והרכין את ראשו. בא-כוח העורר סבור כי מפגש זה בין המתלונן לעורר, לא היה מקרי אלא יזום על ידי מי מבין החוקרים, ועל כן הוא חסר משקל. להשלמת התמונה אוסיף, כי בעקבות אותו מפגש נערך למתלונן מסדר זיהוי בתמונות, בו הוא חזר והצביע על העורר כמי שדקר אותו.

על פני הדברים נראה כי אותו "זיהוי ספונטני" של העורר בידי המתלונן מעורר תהיות. אולם, כידוע משקלה של ראיה זו ומהימנות הזיהוי עתידים להתברר בפני בית המשפט שידון בתיק גופו. עם זאת, וגם אם נפלו באותו הליך פגמים, ואני נמנע מלהביע עמדה בסוגיה זו, היו לאותו אירוע אלים שהתרחש בבריכה שני עדי ראייה – איילה רחמים ועובד המזנון - סונינו. שני אלה אמנם לא ראו את מעשה הדקירה, אולם ראו גם ראו את הקטטה בה היה מעורב העורר.

נוכח האמור, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה עשויות ראיות אלו, ככל שבית המשפט ייתן בהן אמון, להוביל להרשעת העורר, ובאותה מסקנה תומכת גם העובדה שהעורר נעלם לאחר האירוע במשך ימים רבים, וההסבר שנתן לכך נשמע, למצער, תמוה. אם תוסיף לכך את חומרת האירוע שהיה מלווה בשימוש בנשק קר, נדמה כי שוב אין ספק בדבר הסכנה הנשקפת מהעורר. במצב זה אף אני סבור כי עניינו של העורר אינו מתאים לשימוש בחלופת מעצר, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.