בש"פ 994/07 ארתור איסטחרוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' הנדל) מיום 23.1.07, בתיק ב.ש 22318/06, שלפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר ונגד נאשם נוסף (להלן: ארקדי ) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. לארקדי יוחסה בנוסף גם עבירה של הפרת הוראה חוקית עקב כך שתוך כדי ביצוע העבירה הראשונה, הפר את תנאי מעצר הבית שהושת עליו. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 23.12.06, בשעות הערב, נהג העורר ברכב מסוג יונדאי, כשלצדו ארקדי, זאת כאשר בתא המטען של המכונית החזיקו השניים שק ובו שקית שבה סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 40.45 גרם , וכן 11 שקיות שהכילו סם מסוכן מסוג חשיש במשקל כולל של 9250.7 גרם , שלא לצריכתם העצמית.

2.

המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעצור את העורר ואת ארקדי עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. משהסכימו סניגוריהם של השניים כי קיימות בעניינם

ראיות לכאורה ועילת מעצר, נסוב הדיון בבית המשפט המחוזי סביב שאלת קיומה של חלופת מעצר ראויה. חרף כך, הדגיש בית המשפט את חזקת המסוכנות הקיימת בעבירה המיוחסת לארקדי ולעורר, כעולה מסעיף 21(א)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996, תוך שהוא מטעים כי הכמות הגדולה שהחזיקו העורר וארקדי מלמדת על מעורבותם הענפה בעולם הסמים. בהחליטו לדחות את חלופת המעצר שהוצעה, הצביע בית המשפט על כך שהשניים הפרו את אמונו של בית המשפט, כשלעניין העורר, ציין בית המשפט, כי לא מילא את תפקידו כמפקח על תנאי שחרורו של ארקדי למעצר בית, וכי על-פי חומר החקירה הוא אף עודד את ארקדי להפר את תנאי השחרור. עוד ציין בית המשפט כי לא השתכנע שבכוחם של הערבים שהוצגו להשיג את מטרת המעצר. לאור הדברים האלה, הורה, כאמור, בית המשפט על מעצרם של העורר ושל ארקדי עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.

טוען העורר בעררו כי אין להסיק מעצם ביצוע העבירה כי הוא מעורב ב"עולם הסם", כשם שקבע בית המשפט, זאת משלא הואשם בסחר בסמים, כי אם בהחזקה בלבד, מה גם שלדידו, אין הוא אלא אדם נורמטיבי, הנעדר כל עבר פלילי. עוד טוען העורר, כי שגה בית המשפט בהתעלמו מטענתו שלפיה סבר לתומו שארקדי סיים את מעצר הבית שהושת עליו, ומשקבע כי העבירה בוצעה שעה שהעורר היה אמור לפקח על ארקדי, זאת כאשר שעות הפיקוח נסתיימו בשעה 19:00, בעוד העבירה המיוחסת לשניים בוצעה בשעה 21:00. בנוגע לחלופת המעצר טוען העורר, כי היה על בית המשפט לאשר את חלופת המעצר שהוצעה, זאת משבית המשפט נמנע מכל קביעה כנגדה, ובהיותה חלופה ראויה ומתאימה על רקע מסוכנתו של העורר. בהקשר זה מוסיף העורר כי שגה בית המשפט בהימנעותו מלהורות על הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן לעניין חלופת המעצר.

4.

בתגובה לטענות העורר, טוענת המשיבה כי לאור כמויות הסם הגדולות שבהן מדובר, אין מקום לבחון חלופת מעצר. עוד מוסיפה המשיבה כי לעורר היה חלק מרכזי בשרשרת הפצת הסם, כמי שנהג ברכב שבו נמצא השק שבתוכו היו שקיות הסם. לצד זה מצביעה המשיבה על העובדה, כי חרף כך שהעורר היה אחראי להשגיח על ארקדי בשעות העבודה, ואף חתם על ערבות עצמית וצד ג', הרי שכשם שעולה מן העימות שנערך ביניהם, היה זה העורר שעודד את ארקדי להפר את תנאי מעצרו ולצאת מן הבית. לדעת המשיבה, הדבר מלמד כי אין לתת אמון בעורר וכי יש להימנע מלאפשר לו להשתחרר לחלופת מעצר.

5.

לאחר שעיינתי בערר ובצרופותיו, לרבות בעימות שנערך במשטרה בין העורר לארקדי ובהחלטת בית המשפט קמא, מצאתי כי אין מקום להיענות לבקשתו של העורר להשתחרר לחלופת מעצר. ככלל, המסוכנות הרבה הגלומה בעבירות הסמים, כגון אלה המיוחסות לעורר, מביאה לכך שבית משפט זה אינו נוהג לשחרר לחלופת מעצר את אלו הבאים בפניו בבקשה כי יעשה כן (ראו למשל החלטתי בבש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל , תק-על 2005 (2), 4061). עם זאת, בית המשפט עודנו מחויב לבדוק כל מקרה המובא בפניו על-פי נסיבותיו, ולבחון האם חרף המסוכנות הרבה הגלומה בעבירות האמורות, קיימת בכל זאת חלופת מעצר שביכולתה להפיג את הסכנה הנשקפת מהיות הנאשם מחוץ לכותלי בית המעצר. לעניין זה יצוין, כי בין מידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם לבין אפשרות שחרורו לחלופת מעצר קיים יחס הפוך, כך שככל שהמסוכנת הנשקפת מן הנאשם גדולה יותר, כך תפחת נטייתו של בית המשפט לשחררו לחלופת מעצר.

6.

לעורר בענייננו מיוחסת החזקת כמויות גדולות במיוחד של סם. הפצתן של כמויות אלה טומנת בחובה סכנה מוחשית ליסודותיה של החברה ולחוסנה, ויש בה כדי להסב נזק רב למעגל רחב של פרטים בציבור, ולבריאותם, במיוחד בתקופה שבה היה השימוש בסמים ל"מכת מדינה". לעניין זה יש לדחות את ניסיונו של העורר להבחין בין סוגי הסמים שנמצאו במכוניתו ולטעון כי מרבית הסמים שנמצאו, סמים "קלים" הם. דווקא לשימוש בסמים שלהם מייחס העורר את התואר "קלים", נודעה חומרה מיוחדת, מששימוש זה הולך ומתרחב כחלק מהרגלי הבילוי, גם על ידי מי שאינו משתמש בסמים דרך קבע, ובהם גם בני-נוער (ראו גם ע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' דני בניאשווילי , תק-על 2004(4) 2831, 2842). תופעה נפסדת זו יש להוקיע, ודווקא בה חשוב להילחם בכלים העומדים לרשות בית המשפט.

7.

ייתכן וניתן היה לשקול בכל זאת את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר לו שוכנעתי כי יהיה בה כדי להפיג את החשש מן המסוכנות הנשקפת מעבירות חמורות אלה. ברם, התנהגותו של העורר בפרשה זו מובילה בדיוק למסקנה ההפוכה. כשם שמצא בית המשפט המחוזי, וכעולה מן העימות שנערך במשטרה, היה זה דווקא העורר שעודד את ארקדי להפר את תנאי השחרור שהושתו עליו על ידי בית המשפט המחוזי, אף כי היה זה הוא שאמור היה לפקח על קיומם של תנאי השחרור ואף היה ערב לכך. לעניין זה, אינני רואה חשיבות רבה לעובדה כי העבירה בוצעה בשעות שבהן העורר לא היה אחראי פורמאלית לפקח על תנאי השחרור של ארקדי. העורר מונה על-ידי בית המשפט לפקח על תנאי השחרור של ארקדי מתוך האמון שתלה בו בית המשפט. העורר הפר את אמונו של בית המשפט, ומשעשה כן, אין לתת בו אמון נוסף ולאפשר את שחרורו לחלופה. לעניין זה יש לדחות את טענתו של העורר כי לא ידע על היותו של ארקדי בחלופת מעצר, משזו נטענה בעלמא וללא ביסוס.

הערר נדחה איפוא.