בש"פ 994/15 מנשה גפני נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' סטולר ) במ"ת 35041-12-13 מיום 19.1.2015 לפיה נדחתה בקשתו של העורר לביטול התנאים המגבילים שבהם הוא שוהה, או לחלופין לצמצם את הפיקוח לשעות הערב בלבד.

2.

העורר הואשם באינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי כתב האישום הציג העורר את עצמו בכזב כמי שמסוגל לרפא מחלות ולברך את הפונים אליו בברכות שונות, לרבות מציאת זיווג הולם. בשנת 2008 פנתה אשה רווקה אל העורר כדי שיברך אותה שתמצא זיווג טוב ותתחתן במהרה. לאחר שנישאה, רצתה אותה אישה להודות לעורר על ברכתו. היא באה לביתו ברחובות, בלוויית אביה ואחיותיה. העורר שמע אז כי אחותה של אותה אשה סובלת ממיחושים בביטנה. העורר הורה לה לשכב על מזרן על גבה, הניח את ידו על בטנה התחתונה, דקר את מצחה עם סיכה והסביר לה כי בכך הוא "משחרר לה אנרגיות שליליות" . בהמשך פנה לאחות אחרת של אותה אישה (להלן המתלוננת), ילידת שנת 1986, ושאל לשלומה. זו סיפרה לעורר כי נפרדה לאחרונה מבן-זוגה וכי היא מדוכדכת עקב הפרידה. בתגובה, דפדף העורר בספר תורה ואמר למתלוננת שתאמר "עצור" בכדי להגיע לעמוד מסויים. לאחר שהמתלוננת עשתה כן, קרא העורר בדף שבו עצר, ואמר לה כי עליה לחזור לבן-זוגה שממנו נפרדה. המתלוננת בכתה, והעורר הורה לאחיותיה ולאביה לצאת מן החדר ולהשאירם לבד. לאחר שנותרו לבדם בחדר, הורה העורר למתלוננת לשכב על גבה, על מזרן, ושאל אותה אם היא סובלת מבעיות בביטנה. המתלוננת השיבה בחיוב, ואז מישש אותה העורר מעל ומתחת לחולצתה ונגע בביטנה התחתונה. העורר שאל אותה אם היא סובלת מבעיות בקיום יחסי-מין. כשהשיבה בחיוב, הורה לה להמשיך לשכב ולפשוט את מכנסיה ותחתוניה. המתלוננת עשתה כן, בהאמינהּ כי הדבר יסייע לטיפול בבעיותיה ובמצבה הנפשי הירוד. העורר החל ללטף את איבר מינה של המתלוננת והחדיר לתוכו את אצבעותיו. המתלוננת קפאה, נאלמה דום, והעורר לקח נר נשמה, מרח שעווה על אצבעותיו ואמר למתלוננת שעליה להרגע, כי מדובר ב "מעשה טהור" , ושב והחדיר את אצבעותיו עם השעווה לאיבר מינה מספר פעמים. לאחר שסיים, התלבשה המתלוננת ויצאה מחדרו של העורר כשהיא בוכיה ונסערת.

3.

בהחלטה מיום 31.12.2013 (השופטת ש' בן שלמה ) נקבע כי ישנן ראיות לכאורה בעלות פוטנציאל להרשעתו של העורר, חרף הזמן שחלף והפגיעה האפשרית בזכרון. הוסכם אז עקרונית על תנאי שחרור מגבילים, ובהחלטת בית המשפט הוּתר לעורר לצאת מביתו בכל שעות היממה, בליווי מי ממפקחיו.

4.

לימים הגיש העורר בקשה לעיון חוזר ובה ביקש לבטל את הצורך בפיקוח ביציאתו מביתו. בהחלטה מיום 18.6.2014 (השופטת ש' בן שלמה ) הותרה יציאתו של העורר מביתו בין השעות 09:00-13:00 ללא צורך בפיקוח, ובלבד שלא ימצא ברדיוס של 5 ק"מ מביתה של המתלוננת.

5.

העורר שב והגיש בקשה לעיון חוזר, על מנת לאפשר לו לשהות שעות ארוכות יותר מחוץ לביתו ללא פיקוח, אך בהחלטה מיום 18.9.2014 (השופטת ז' בוסתן ) נקבע, כי "מאז שינוי התנאים האחרון, חלפו 3 חודשים בלבד... לא ראיתי כל מקום המצדיק הקלה נוספת בתנאי השחרור שכן לא חל כל שינוי בנסיבות" .

6.

בקשה נוספת "לביטול תנאים מגבילים" הגיש העורר, וגם זו נדחתה, בהחלטה מיום 19.1.2015 (השופט א' סטולר ): "תמים דעים אני עם עמדת המשיבה. אינני רואה כל מקום המצדיק הקלה נוספת בתנאי השחרור. אינני רואה כל שינוי משמעותי בנסיבות. לאור העיסוק של המבקש ניתן לבצעו גם במהלך השעות שהותרו לו לצאת. אין צורך לשם כך להרחיב את השעות שבהן הוא ייצא ללא פיקוח. הבקשה נדחית אפוא" .

7.

נגד החלטה זו הוגש הערר שלפני, ובו טוען העורר כי בית המשפט המחוזי לא דן בנימוקי בקשתו לעיון חוזר, ולא התייחס ל "משך הזמן המשמעותי בו מצוי העורר בתנאים מגבילים – מעל לשנה" . מעשה האונס המיוחס לו נעשה לפני זמן רב, בשנת 2008, כמעט 7 שנים חלפו מאז. העורר לא הפר את תנאי השחרור. פרשת התביעה הסתיימה. התרת יציאתו של העורר בלי פיקוח למשך 4 שעות ביום, היא שרירותית, לא עומד מאחוריה שיקול מהותי, בוודאי לא כזה שאינו מאפשר התרת שעות נוספות ללא פיקוח, כשהעורר בלאו הכי רשאי לצאת בפיקוח בכל שעות היממה. מסוכנותו של העורר היא ברמה נמוכה, ותנאי הפיקוח פוגעים קשות בזכויותיו לחירות ולעיסוק. מכאן הבקשה להורות על הקלה בתנאי השחרור, באופן שיותר לעורר לצאת מביתו בלא פיקוח, בכל שעות היום.

8.

באת כוח המשיבה התנגדה לערר, בטענה שהמשיבה נקטה בגישה מידתית. המשפט נמצא לקראת "הישורת האחרונה". פרשת ההגנה צפויה להסתיים ביום 15.3.2015 וחזקה על בית המשפט המחוזי שהוא ער להימשכות ההליכים, ויש להניח שהכרעת הדין תינתן בהקדם. מדובר לכל היותר במספר חודשים עד לגמר המשפט. את העבירה ביצע העורר לכאורה בביתו, באופן מניפולטיבי, וגם כיום, מסתבר, כי הוא ממשיך ליתן עצות והנחיות ללקוחות, אמנם בשלט-רחוק, ולטענתו ללא תשלום. אך העיסוק דומה מאד לזה שבגינו נעצר. אין הצדקה להקלה נוספת בתנאי השחרור.

9.

שקלתי את נימוקי הערר, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, נתתי דעתי על נימוקי המשיבה שבאו מנגד, ומסקנתי היא כי דין הערר להידחות. תנאי השחרור אינם מתמטיקה מדוייקת. בהחלט ניתן היה מלכתחילה שלא לאפשר יציאה מן הבית מבלעדי ליווי ופיקוח, אך מתוך התחשבות בעורר נקבעו אותן 4 שעות שבהן יוכל לצאת מן הבית גם ללא פיקוח. אין זה מן הנמנע שניתן היה לקבוע גם 5 או 6 שעות, במקום 4 שעות הנ"ל. ענין זה מסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. מלוא החומר הונח לפניה, ומכלול השיקולים נשקל. גם המשיבה גילתה גישה מידתית, ולא יהיה זה נכון "לנצל" זאת לשם הקלה נוספת חוזרת ונשנית בטענה שהנימוק לאותן 4 שעות הוא שרירותי. אין ניתן לאיין לחלוטין את המסוכנות, ונדרש איזון בין אותה מסוכנות לבין זכויותיו של העורר. העורר אינו עובד, כך שהמגבלות המוטלות עליו אינן פוגעות בפרנסתו. הצעתי במהלך הדיון להוסיף מפקחים נוספים, אך נמסר שאינם בנמצא. דומני כי מדיניות משפטית ראויה היא שלא "לכרסם" שוב ושוב בתנאי השחרור רק בעקבות בקשות חוזרות ונשנות מצדו של העורר, שעדיין נשקפת ממנו מסוכנות, כשבפועל אין שינוי נסיבות ממשי, וכשהתנאים שהעורר מצוי בהם אינם פוגעים בחירותו במידה קשה.

10.

אשר על כן, הערר נדחה.