בש"פ 9941/08 רידא זלבאני נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, באשמת ביצוען של מספר עבירות: קשירת קשר לבצע פשע, חטיפה ורכישת תחמושת שלא כדין. במישור העובדתי נטען, כי בין אשה אלמנה למשפחת בעלה המנוח נתגלע סכסוך על רקע משמורת הילדים – קטינים ילידי השנים 1999 ו-2003. משעזבה האלמנה עם ילדיה את רמאללה ועברה להתגורר בבית חנינה, גמלה בלבם של סב הקטינים ודודם ההחלטה לחטוף אותם ולהעבירם לרמאללה. לצורך כך הם פנו לעורר, שהסכים ליטול על עצמו את ביצוע המשימה. את הניסיון הראשון לבצע את זממו עשה העורר בתאריך 21.7.08, אולם אותו ניסיון לא צלח עקב נוכחותם של שוטרים ועובדי עירייה בזירה. למחרת שב העורר וארב לקטינים עם שניים נוספים, וכאשר הבחין בהם יושבים ברכב עם אמם וסבתם, הוא חסם את דרכו של הרכב, ותוך שימוש בכוח חטפו חבריו את הקטינים חרף ניסיונותיה של האם למנוע זאת. הקטינים הובלו לרמאללה, ובהמשך אולצה האם לחתום על מסמך לפיו תתיר לסב לראות את נכדיו אחת לשבועיים.

באישום נוסף שיוחס לעורר נטען, כי בחודש אוגוסט 2008 הוא פנה לעובד בחברת אבטחה וביקשו כי יקנה עבורו 2000 כדורים בקליבר 9 מ"מ , ובהמשך שילם לו את תמורתם.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ומשבית המשפט המחוזי נעתר לה, הוגש הערר שבפני.

בעת הדיון בפני הערכאה קמא לא היתה מחלוקת בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ושעובדותיו של כתב האישום מקימות עילת מעצר. לפיכך, הכרעתו של בית המשפט נדרשה בסוגיה אחת בלבד – אם נכון להמיר את המעצר בחלופה אחרת. על שאלה זו השיב השופט המלומד בשלילה, ואינני סבור כי שגה בהחלטתו.

חטיפתם של קטינים הוא מעשה לו נודעת חומרה מופלגת, במיוחד מקום שאין מדובר בפעולה ספונטאנית, אלא באירוע שקדמו לו מחשבה ותכנון, ושכלל גם מעקב אחר התנהלותם של הקטינים ואמם באמצעות שכנם. העורר היה הדמות המובילה בביצוע החטיפה, ואם בכך לא די, מתברר כי הוא כבר התנסה בהליכים פליליים הואיל ובשתי הזדמנויות קודמות הורשע בעבירות בנשק. סבורני כי בנסיבות אלו הסכנה הנשקפת מן העורר הנה מרחקת לכת, ולפיכך עניינו אינו מתאים לחלופת מעצר.

אי-לכך, הערר נדחה.