בש"פ 995/05 אבירם אלקיים נ. מדינת ישראל

א.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת אהד), להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

ב.נגד העורר, יליד 1986, הוגש כתב אישום בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על פי כתב האישום, התנפל העורר על קטין (המתלונן) אשר חילק עלונים בתיבות הדואר בביתו, ודקרו באמצעות סכין מאולתר בגבו, בראשו ובידיו, אף לאחר שנפל המתלונן על הרצפה. לאחר מכן עזב העורר את המקום בריצה, וכאשר נתקל בשוטרים, זרק על ניידת המשטרה את הסכין. המתלונן נפצע באורח בינוני, ואושפז במשך ארבעה ימים.

ג.בהחלטה מיום 24.1.05 הורה בית המשפט המחוזי, לאחר שעיין בשתי חוות דעת פסיכיאטריות שהוגשו לו, על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. נקבע, כי האינטרס הציבורי למניעת הישנות המעשים מסוג המעשים בהם נאשם העורר מחייב זאת, וכי אין מקום לבחינת תחליף מעצר בנסיבות אלו.

ד.בערר נטען, כי הואיל ועל פי חוות הדעת הפסיכיאטריות היה העורר במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירות, זקוק הוא לטיפול ולכן יש מקום לחלופת מעצר טיפולית. בדיון הסכימה באת כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר, ואף ציינה כי בעניינו הוגשו חוות דעת פסיכיאטריות המצביעות על כשירותו לעמוד לדין. עם זאת, לשיטתה הגיב העורר, על פי חוות הדעת הפסיכיאטריות, באופן חיובי ביותר לטיפול אנטי פסיכוטי שניתן לו באמצעות זריקה, ונוכח ההטבה המשמעותית שחלה במצבו באמצעות הטיפול, וכן נוכח גילו הצעיר יש להורות על עריכת תסקיר מעצר, לבחינת התאמתו לחלופת מעצר בקהילה טיפולית סגורה. בהקשר זה טענה באת כוח העורר, כי העורר סובל במעצר מדיכאונות ומשינויים קשים במצבי רוחו, וכן כי סבל מטראומות משפחתיות, כנמסר, משפחתו שיתפה פעולה עם גורמי החוק והיתה זו אמו אשר הזעיקה את המשטרה על מנת לעצרו.

ה.באת כוח המדינה טענה, כי ככלל, כאשר מדובר בעבירות אלימות שנעשו בסיוע סכין, אין לשחרר את הנאשם אלא בנסיבות חריגות ביותר שיאיינו את המסוכנות. בנסיבות העניין, כך נטען, אין תוחלת לתסקיר מעצר בעניינו של העורר. עוד נטען, כי שליחת נאשם לחלופת מעצר בגמילה, אף במקרים החריגים שבהם נעשתה, תיתכן רק שעה שהחל בהליך הגמילה קודם שנעצר, מה שאינו מתקיים בענייננו.

ו.עיינתי בחוות הדעת הפסיכיאטריות, בגליון הרישום הפלילי (ובו גזר דין ללא הרשעה בעבירות סמים, הסגת גבול פלילית ועבירות נוספות מאוקטובר 2003), וכן בפסיקה. אין צורך להכביר מילים על מסוכנותו של סכין, ובמקרה דנן גם על הנסיבות האכזריות שבהן נעשה לכאורה השימוש בו, בהתנפלות מאחור על אדם ללא עוול וללא פרובוקציה. המסוכנות קיימת, על פי החזקה הסטטוטורית שבסעיף 21(א)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, ויותר ממנה על פי המציאות העגומה שגילה התיק על פי הראיות לכאורה. האם יש מקום לבחון חלופה? חוששני שהתשובה כאן אינה יכולה להיות חיובית. אכן, המדובר באדם צעיר מאוד שלא אבדה תקוותו. הוא זקוק בוודאי לגמילה ולשיקום מן הסמים שהם, ככל הנראה, הרקע למעשה, כפי שגם מתואר בחוות הדעת הפסיכיאטריות. העורר קלע עצמו לכך, ועל כך יתן את הדין בתיק המהותי. בשלב הנוכחי, שלב המעצר, איני רואה מקום לחרוג מן הכלל שלפיו ניתנת חלופת גמילה בעת מעצר בנסיבות חריגות, שעה שהנוגע בדבר החל בצורה זו או אחרת (וכל מקרה לגופו) בהליכי גמילה. במקרה דנן תבוא שעתו של טיפול הגמילה, אם יורשע העורר בדינו, בשלב העונש, ולא ננעלו שעריה, ואוכל רק לאחל לעורר כי יצליח בכך; אך לא זו העת. נוכח מסוכנותו, אין מקום לחלופה. אין בידי איפוא להעתר לערר.