בש"פ 9966/09 טרונה מזניו נ. מדינת ישראל

1.

המשיבה הגישה נגד העורר כתב אישום הכולל שני אישומים. העבירות המיוחסות לעורר הן שוד וחבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתה של המשיבה לעצור את העורר עד תום משפטו. בית המשפט לא ראה לנכון להורות על הגשתו של תסקיר.

2.

כתב האישום מתאר אירועים שהתרחשו ביום 2.7.09, בסביבות השעה 03:00. העורר ושני אחרים הגיעו לקיוסק ברחובות. העורר היה מצויד באקדח. אחד האחרים, ששמו ארתור, נשא אלת ברזל. השלישי היה קטין, יליד שנת 1992. השלושה היו רעולי פנים. לפי האמור בכתב האישום, החל ארתור להכות באמצעות אלת הברזל אדם שהיה במקום. בעקבות זאת, מסר הנתקף לשלושה סכום של 7,000 ש"ח. בהמשך אמר העורר לארתור דברים מסויימים ובעקבות זאת ארתור המשיך והיכה את הנפגע. כל אותה עת אחז העורר באקדח. השלושה נמלטו מהקיוסק. שוטרים של משמר הגבול הבחינו בהם וקראו להם לעצור. השלושה המשיכו במנוסתם. במהלכו של המרדף הסתובב העורר כשהאקדח בידו לעברו של אחד השוטרים ולחץ על הדק האקדח. נשמעה נקירה אך כדור לא נורה.

3.

יצוין, כי הוגשו כתבי אישום נפרדים נגד ארתור והקטין. הקטין שנתפס במקום הפליל את העורר. גם ארתור הפליל את העורר. על רקע זה, אין להתפלא שלא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. כאמור, בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון להורות על הגשת תסקיר.

4.

הסניגור המלומד שהתייצב בערר, ואשר לא ייצג את העורר בערכאה דלמטה, טען כי העורר נעצר תחילה למשך שבועיים, שוחרר ונעצר שוב לאחר כארבעה חודשים. עוד נטען, כי עמדת התביעה לגבי שני המשתתפים האחרים בשוד היתה שונה והיתה נכונות לאפשר בחינה של חלופת מעצר לגביהם. כמו כן נטען, כי העבר הפלילי של העורר הינו מן התקופה בה הוא היה קטין.

5.

הנני בדיעה כי צדק בית המשפט המחוזי משנמנע מלהורות על הגשת תסקיר והחליט כי העורר יעצר עד תום משפטו. ייאמר מיד, כי קיימים הבדלים מסויימים בין עניינו של העורר לבין עניינם של שני האחרים. כך, שני האחרים אינם מואשמים כלל בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וזאת לעניין הניסיון של העורר, לפי כתב האישום, לירות לעבר שוטר משמר הגבול. כמו כן, העורר הינו המבוגר מבין השלושה, וכאמור יש לו עבר פלילי, אף שניתן לומר שאין מדובר בעבר מכביד. לאור ההבדלים שצויינו, הרי הגם שהמשיבה הסכימה כי יוגש תסקיר בעניינם של האחרים, לא נובע מכך שגם במקרה של העורר ראוי לבקש שיוגש תסקיר.

6.

הואיל ומעת לעת עולה הטענה כי במקרים דוגמת המקרה דנא על הערכאה הדיונית להורות על הגשת תסקיר מעצר, אבהיר את עמדתי בנושא. קיימים מקרים בהם הנתונים השונים מצדיקים הימנעות ממתן הוראה על הגשת תסקיר על ידי שירות המבחן לשם בחינה של חלופת מעצר. על בית המשפט ליתן דעתו, בין היתר, לנסיבות העובדתיות המתוארות בכתב האישום, לחומרתה של העבירה, וכמובן לנסיבות האישיות של הנאשם, כולל עברו הפלילי. בהחלט יש אף להתחשב בעומס המוטל על שירות המבחן. על כן, ראוי שבית המשפט ישקול את כל השיקולים הרלוונטיים בטרם יחליט האם להורות על מעצר עד תום ההליכים בלא תסקיר, או שמא להורות כי תחילה יוגש תסקיר.

7.

המקרה הנוכחי הינו ממין המקרים בהם אין זה מן הנכון לצוות שיוגש תסקיר. ההתנהגות של העורר המתוארת בכתב האישום, הן השוד המזויין והן הניסיון לירות לכיוון השוטר, מצביעים על מסוכנות מופלגת. כאשר מוסיפים לכך אף את העבר הפלילי, מתבקשת המסקנה שיש להורות על מעצר עד תום ההליכים. אוסיף, כי אינני מתעלם מכך שהעורר היה משוחרר במשך מספר חודשים. נתון זה אכן פועל במידה מסויימת לכיוון של עשיית שימוש בחלופה, או לפחות בחינה של חלופה. ברם, יתר הנסיבות מאפילות על נתון זה.

8.

הערר נדחה.