בש"פ 9991/06 דמיטרי פוליאנסקי נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו) מיום 29.11.2006, בה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום קריות (כב' השופט מ' ארגמן) המורה על הרחקתו של העורר מעיר מגוריו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.העורר עומד לדין בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. על פי עובדות כתב האישום, ביום 25.9.2006 סמוך לשעה 18:00 עת שהה עם אשתו (להלן: המתלוננת ) בדירת מגוריהם בקרית ים תפס העורר בחוזקה בשתי ידיה וגרם לה שטפי דם וסימנים כחולים תת-עוריים. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 4.10.2006 דחה בית משפט השלום קריות (כב' השופט מ' ארגמן) את הבקשה אך היתנה את שחרורו של העורר בכך שלא יכנס לעיר מגוריו ויימנע מליצור קשר עם המתלוננת. בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו שהגיש העורר ביום 19.10.2006 נדחתה על ידי בית משפט השלום ובעקבות כך הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה בו שב ועתר לביטול הרחקתו מעיר מגוריו ומביתו. במסגרת הדיון בערר העידה המתלוננת והביעה אף היא את רצונה לכך שהעורר ישוב לביתם בשל קשיים כלכליים ולמען בתם המשותפת. המתלוננת אף הדגישה בדבריה כי התלונה במקרה הנדון הוגשה על ידי אחת השכנות ולא על ידה.

2.ביום 29.11.2006 דחה בית המשפט המחוזי את הערר בקובעו כי אף שהמעשים המיוחסים לעורר אינם בדרגת אלימות חמורה אין להקל בהם ראש ואין לראותם כזוטי דברים. זאת בייחוד נוכח עברו של העורר שכבר הורשע בעבירות אלימות נגד אשתו ואף ריצה תקופת מאסר בגין כך. בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש כי בגין אחת מאותן הרשעות תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. בנסיבות אלה סבר בית המשפט כי אין ליתן משקל מכריע לדבריה של המתלוננת כי היא חפצה בשובו של העורר לביתם.

3.בערר שלפניי שב העורר וטוען כי יש לבטל את הרחקתו ממקום מגוריו משום שלא קיימות במקרה הנדון ראיות לכאורה להוכחת היסוד הנפשי של עבירת התקיפה בה הוא מואשם. עוד טוען העורר כי המתלוננת לא ביקשה כלל להגיש תלונה נגדו והוא נעצר עקב תלונה של שכנה ששמעה רעשים עולים מן הדירה. העורר טוען כי על פי דוחות הפעולה של השוטרים לא היו סימני מאבק בדירה. עוד טוען העורר כי נסיבות האירוע אינן שנויות במחלוקת בינו לבין המתלוננת ושניהם מסכימים כי במהלך ויכוח על רקע היותו של העורר מובטל צעקה עליו המתלוננת והוא אחז בידיה על מנת להרגיעה. העורר ממשיך וטוען כי התכוון אך להרגיע את המתלוננת ועל כן אין לייחס לו כוונה פלילית כנדרש לצורך עבירת התקיפה, ולו ברמה של אדישות או קלות דעת. עוד טוען העורר כי מכל מקום קמה לו במקרה דנן הגנת זוטי דברים וכי בנסיבות העניין אין כל הצדקה להמשך הרחקתו מביתו לאחר שחלפו כחודשיים וחצי מאז הגשת כתב האישום.

4.הערר שבפניי הוא ההליך השלישי הנוגע לתנאי שחרורו של העורר. האירוע המתואר בכתב האישום אכן אינו משתייך מבחינת חומרתו למדרג הגבוה של עבירות האלימות במשפחה. יחד עם זאת, לא ניתן לנתק את המעשה המיוחס לעורר במקרה הנדון מאירועי האלימות בהם הורשע בעבר. מן הרישום הפלילי שהוצג עולה כי העורר הורשע שלוש פעמים בעבר בעבירות אלימות כלפי אשתו (בשנת 2001, בשנת 2002 ובשנת 2005). בעקבות ההרשעה האחרונה אף נגזרו עליו תשעה חודשי מאסר בפועל ושניים עשר חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירות אלימות כלפי בת זוגו. נוכח "היסטוריה" אלימה זו שבה מתאפיינת התנהגותו של העורר כלפי אשתו, נראה לי כי אמצעי הזהירות שבו נקט בית משפט השלום במקרה דנן בהרחיקו את העורר מביתו ומאשתו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, הוא אמצעי שקול ומידתי המאזן היטב בין זכויותיו של העורר ובין הצורך להגן על המתלוננת מפני מסוכנותו.

הערר נדחה.