בש"פ 9997/09 אייל גידו נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט מ' לוי), בגדרה הורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם.

2.

ביום 10.11.09 הוגש נגד העוררים כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת סכין שלא כדין, ניסיון פציעה בנסיבות מחמירות, סחיטה בכוח, תקיפה בנסיבות מחמירות, הכנת עבירה בחומרים מסוכנים ואיומים. במועד מאוחר יותר, הוגש כתב אישום מתוקן. על-פי המפורט בכתב האישום המתוקן, הגיעו העוררים, אייל גידו (להלן - גידו ), ניסים אלפרון (להלן - ניסים ), דרור אלפרון (להלן - דרור ) ואריה אלפרון (להלן - אריה ), ביום 1.11.09 לבית העלמין בדימונה. באותו זמן נערכה במקום הלווייתה של המנוחה אביבה ליברטי. המנוחה הייתה אחותן של זהבה גידו, אמו של גידו, ושל רות אלטלף. לפי הנטען בכתב האישום, הגיעו העוררים ללוויה במטרה לתקוף ולפצוע באמצעות נשק קר את בני משפחת אלטלף. זאת, על רקע סכסוך כספי נטען, שפרטיו מפורטים בכתב האישום. כתב האישום מפרט, כי לצורך התקיפה הצטיידו העוררים בכלי תקיפה שכללו דוקרן עם ידית פלסטיק, כלי תקיפה אסייתי מסוג נונשקו, מוטות ברזל, פטיש, שרשרת ברזל ומוטות עץ. עוד נטען בכתב האישום כי במהלך הלוויה פנה גידו אל יעקב אלטלף, בעלה של רות אלטלף, ואמר לו "איפה הכסף?". לאחר מכן, על-פי הנטען, ניסו דרור ואריה לפצוע את יעקב אלטלף על-ידי כך שדרור הרים לעברו אבן גדולה ואריה הניף לעברו דוקרן. עוד נטען, כי העוררים תקפו אנשים נוספים שנכחו בלוויה, כאשר ניסים מכה את הנתקפים, שזהותם אינה ידועה, בצינור ברזל.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. בית משפט השלום (כבוד סגנית הנשיא ד' בית אור) דחה את הבקשה. זאת, לאחר שמצא כי אין ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לעוררים. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר, ומצא כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לעוררים וכן עילה למעצרם. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת התיק לבית משפט השלום אשר יבחן את האפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר.

4.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. באי-כוחם של העוררים סומכים ידם על החלטתו של בית משפט השלום ומעלים טענות רבות ביחס לחומר הראיות הקיים נגד העוררים. מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שכן טרם נבחנה האפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר כלשהי. עוד טוענת באת-כוח המשיבה, כי בית המשפט המחוזי צדק בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעוררים.

5.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות הקיים מצאתי, כי יש לקבל את הערר. בפתח הדברים יצוין, כי מוכן אני לצאת מההנחה שהתביעה הצליחה להציג ראיות לכאורה ביחס למניע שהוביל את העוררים להגיע ללוויה. היינו, כי לא מדובר בהגעה למקום אך לצורך השתתפות בהלוויה. עם זאת, אינני סבור כי חומר הראיות מבסס בצורה מספקת את כלל האישומים המיוחסים לעוררים. עיקר העובדות המפורטות בכתב האישום מבוססות על הודעתו במשטרה של משה אלטלף (להלן - משה ), שהוא בנם של יעקב ורות אלטלף. על-פי הודעה זו, לאחר שהעוררים הגיעו ללוויה, שאל גידו את יעקב אלטלף, "איפה הכסף". לאחר מכן, על-פי הנטען בהודעה, ניסה גידו להכות את יעקב, תוך שהעוררים האחרים מנסים להכותו אף הם באמצעות כלי תקיפה שונים. לפי המתואר בהודעתו של משה מדובר היה בקטטה משמעותית בה "עפו אנשים באוויר". ואולם, מרבית הפרטים בהודעתו של משה אינם נתמכים בהודעות של אחרים שנכחו במקום. ראשית, יעקב אלטלף עצמו הכחיש כי גידו אמר לו דבר מה או פגע בו. שנית, לא קיימת כל ראיה לכך שמי מהנוכחים בלוויה נפגע באופן כלשהו. למעשה, אף מהודעתו של משה עצמו לא עולה כי העוררים פגעו באדם כלשהו, אלא כי ניסו לעשות כן. בנוסף, הודעתו של משה עומדת בסתירה להודעתה של שרית עבדאללה, שהינה אחותו. לגרסתה של שרית, גידו אמנם ניסה לבעוט ביעקב, אך לא מעבר לכך. עוד טוענת היא כי בני משפחת אלפרון לא היו מעורבים כלל בקטטה וכי משה הוא בעל נטייה להגזים בתיאור עובדות ואירועים. העובדה כי קיימות מספר הודעות הסותרות את הודעתו של משה, או למצער מעלות ספק באשר לתוכנה, צריכה לפעול לטובת העוררים. אשר לשימוש בכלי תקיפה, ברכבם של העוררים אכן נמצאו כלים שונים. ואולם, לא ניתן לקבוע כי הם נשאו אותם במהלך הקטטה. לעניין זה יצוין, כי מהודעתה של רינה בסטקר, אשר ראתה את העוררים יורדים מרכבם ומשתתפים בקטטה, לא עולה כי מי מהעוררים נשא חפץ כלשהו בידיו. מעבר לכך, אף מהודעתו של משה עולה ספק באפשרות לייחס לכל אחד מהעוררים שימוש בכלי התקיפה המפורטים בכתב האישום.

6.

התמונה העולה אם כן מעיון בחומר הראיות הקיים בשלב זה, הינה כי העוררים היו מעורבים בקטטה כלשהי בבית העלמין. במובן זה, גרסת העוררים לפיה כלל לא התרחשה במקום קטטה פועלת נגדם. ואולם, מעבר להוכחה להתרחשותה של קטטה, אני סבור כי חומר הראיות אינו ברמה המספיקה לשם מעצרם של העוררים עד תום משפטם. כמובן, שקביעתי זו מבוססת על בחינה לכאורית בלבד של חומר הראיות. אין כל מניעה כי בית משפט השלום אשר ידון בהליך העיקרי יגיע למסקנה אחרת, במיוחד על רקע קביעות מהימנות ביחס לעדים שיעידו בפניו. אשר על כן, מצאתי כי יש לקבל את הערר ולהורות על שחרורם של העוררים בתנאים המגבילים הבאים:

א.

כל אחד מהעוררים יפקיד במזומן או באמצעות ערבות בנקאית סך של 25,000 ש"ח.

ב.

כל אחד מהעוררים יחתום על התחייבות בצירוף שני ערבים בסכום של 50,000 ש"ח.

ג.

נגד כל אחד מהעוררים יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ.

ד.

כל אחד מהעוררים יתייצב בתחנת משטרה פעמיים בשבוע. מועדי ההתייצבות ותחנת המשטרה בה יתייצבו העוררים יודעו על-ידי המשיבה לבאי-כוחם של העוררים בתוך שבוע ימים.

העוררים ישתחררו רק לאחר שימולאו התנאים הכספיים. את ההפקדה וחתימת הערבויות ניתן לבצע בבית משפט השלום בבאר-שבע.

7.

הערר מתקבל אפוא, בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף 6 לעיל.