ד"ן 7085/99 שמחה ניר עו"ד נ. הועד המחוזי, לשכת עו"ד

ב בית המשפט העליון

ד"נ 7085/99

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

ה עותר : עו"ד שמחה ניר

נגד

המשיב : הועד המחוזי, לשכת עורכי הדין, ת"א

עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט

העליון בתיק על"ע 2879/95, מיום 4.10.99,

שניתן ע"י כבוד השופטים: ת' אור, י' זמיר,

י' אנגלרד

בשם העותר: בעצמו

בשם המשיב: עו"ד עמוס ויצמן

פסק דין

1.העותר הורשע בעבירה בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב. האישום בעבירה המשמעתית נגע לאי התייצבותו של העותר לדיון. ביום 07/11/91 לא הופיע מר מופיד (מרשו של העותר) לדיון בבית המשפט באילת, העותר

הסביר לבית המשפט, כי הסיבה לכך היא מחסור בכסף. בית משפט הורה שוב על התייצבות אישית של מר מופיד לישיבה שנועדה ליום 11/12/91, מופיד לא הופיע לישיבה, גם העותר לא הופיע ושיגר לבית המשפט בפקסימיליה בקשה להשתחרר מן הייצוג. גם בישיבה קודמת ביקש העותר להשתחרר מייצוגו ובית המשפט לא נעתר לבקשה. החלטתו בבקשה הייתה כי:

"בטרם ישוחרר עורך דין ניר מייצוג הנאשם, אני מבקש התייחסותו בכתב לאפשרות שיחויב בהוצאות"

העותר לא הגיע לישיבה. על כן, הורשע העותר ונדון בגין עבירה זו לנזיפה.

2.לאחר שנדחה ערעורו לבית הדין המשמעתי הארצי, הוגש ערעור לבית משפט זה. טענותיו של העותר בערעור היו, ראשית , כי יכול היה להבין מההחלטה שלעיל, כי עם שליחת התייחסותו בכתב לעניין הטלת הוצאות עליו, הינו משוחרר מייצוגו של הנאשם. שנית , כי אי ההופעה שלו לישיבה אחת של בית המשפט אינה בגדר הפסקת ייצוג כמובנו בסעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן החסד"פ). שלישית , ההזמנה להופעה בדין שהוצאה על ידי שוטר לאותו דיון, אשר בפועל התנהל באילת, הייתה להתייצב לדין בבאר שבע. לפיכך, כל הדיון בבית משפט השלום באילת היה ללא סמכות ואין להרשיעו בעבירה על אי התייצבות בבית משפט זה.

3.בית המשפט (כבוד השופטים ת' אור, י' זמיר, י' אנגלרד). בפסק דינו דחה את טענותיו של העותר. בנוגע לטענה הראשונה נקבע, כי אין לראות בנוסח ההחלטה שלעיל מתן רשות על ידי בית המשפט לעותר להפסיק את ייצוג הנאשם במובן סעיף 17(א) לחסד"פ. על פי החלטת בית המשפט התבקשה תגובת העותר לשאלת חיובו בהוצאות ורק לאחר מכן, יוחלט בשאלת שחרורו מייצוג הנאשם. הנוסח אינו מצביע על שחרור מן הייצוג כבר במועד ההחלטה, בכפוף לכך שהעותר ימלא את התנאי בדבר המצאת התגובה כאמור. אשר לטענתו השניה של העותר, ציין בית המשפט, כי העותר עצמו אמר, כי הוא התכוון לחדול מלייצג את הנאשם, ואי התייצבותו לדיון ביום 11/12/91 לא הייתה אלא מימוש הפסקתו את ייצוג הנאשם. אשר לטענתו השלישית של העותר נפסק, כי הדיון במשפטו של הנאשם התנהל, בידיעת העותר, באילת, ובכל הפעמים שהופיע בהליך היה זה באותו בית משפט. ברור, כי העותר הוזמן לישיבה קודמת של בית המשפט להתייצב באילת, ועד לאי התייצבותו ביום 11/12/91 הוא לא טען, כי הדיון צריך להתקיים בבאר שבע, וכי שם הוא מוכן להתייצב. לא שאלת מקום התייצבותו הייתה במחלוקת. העותר ראה עצמו משוחרר מלייצג את הנאשם באותו עניין בו החל לייצגו בכל מקום בו יתקיים הדיון, ובפועל הוא חדל מלייצגו.

4.בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין זה. העותר מעלה מספר טענות. ראשית , כי ההלכה שנפסקה בפסק הדין נשוא עתירה זו היא חדשה ועומדת בסתירה להלכת בג"צ 78/75 פלוני נ' בית הדין הצבאי לערעורים , פד"י כט (2),393. באותו מקרה התנהל תיק בבית דין צבאי מבלי שהוא הוגש לשם. נקבע, כי ההליכים שננקטו בתיק זה בטלים מעיקרם. שנית , תכליתה של ההוראה בסעיף 17(א) לחסד"פ היא "להבטיח לנאשם ייצוג רצוף, יציב ונטול זעזועים" וכל מטרת ההחלטה הייתה להשאיר את העותר כבן ערובה הלכוד בסמכותו של בית המשפט לצורך חיובו בהוצאות. העותר לטענתו, הניח, כי המדובר בשחרור פורמלי. הוא המתין בביתו להחלטת בית המשפט, אשר צפויה הייתה להינתן באותו הבוקר. השאלה לטענת העותר היא, האם בנסיבות אלה, כאשר ברור למעלה מכל ספק שהשחרור אכן יינתן, צריך היה העותר להשקיע מכספו ומזמנו על מנת לטוס במיוחד לאילת על מנת לקבל את השחרור הפורמלי. לבסוף טוען העותר, כי בנסיבות אלו שכל הצדדים בבית המשפט באילת גילו כוונה פוזיטיבית לשחרר את העותר, רשאי היה העותר לצאת מתוך נקודת הנחה, כי בהעדר הוראה אחרת רשאי הוא להמתין בביתו עד להחלטה פורמלית. העותר מסכם ואומר, כי השאלות המתעוררות בעתירה זו הן בעלות חשיבות שאין למעלה ממנה, משום שעל הפרק עומדת זכותו של עורך הדין, כבעל מקצוע חופשי, שלא יפגעו בו מעבר לדרוש, על פי הוראות חוק אשר נועדו למטרה אחרת.

5.המשיב, בתגובתו, טוען, כי אין כל חידוש בהלכה בעניין הסמכות המקומית. אפילו אם עורך דין סבור, כי הוזמן לבית משפט אשר אין לו סמכות מקומית לדון בכתב האישום, עליו להתייצב וזכותו לטעון לעניין הסמכות המקומית בבית המשפט אליו הוזמן. השאלה בעניין זה אינה כללי הסמכות המקומית של בית המשפט אלא שאלת התנהגותו של העותר מבחינת האתיקה המקצועית ועל בסיס משפטי זה נדחה הערעור. אף לגופו של עניין, טענת העדר סמכות מקומית יש להעלות כטענה מקדמית עם תחילת הדיון על פי סעיף 149(1) לחסד"פ. על פי סעיף 51 ניתן להעלות טענה זו יותר מאוחר רק ברשות בית המשפט. העותר לא טען לכך בתחילת הדיון. לכן יש לראותו כמסכים לסמכות. זאת ועוד: על פי סעיף 6(א) לחסד"פ, הסמכות המקומית לדון בכתב האישום היא לבית המשפט שבאזור שיפוטו נעברה העבירה. בתי משפט השלום באילת ובבאר שבע הם באותו אזור שיפוט, כך שאף לבית המשפט באילת סמכות מקומית. עוד טוען המשיב, כי אין ההלכה נשוא העתירה עומדת בסתירה לבג"צ 78/75 הנ"ל. זאת משום שפסק דין זה עוסק בסמכות של בתי דין צבאיים. הבדל נוסף בין ההלכות הוא שבבג"צ 78/75 עלתה שאלה של סמכות עניינית ולא מקומית. המשיב מסכם ואומר, כי אין מקום לקיום דיון נוסף בשאלת פרשנותו של סעיף 17 לחסד"פ, אין כאן הלכה חדשה, חשובה, או קשה או עומדת בסתירה להלכות קודמות. גם אם העותר חולק על פרשנות ההחלטה הספציפית שנתנה, אין הדבר מהווה עילה לקיום דיון נוסף.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. אכן, הרשעתו של העותר התבססה על הפסקת הייצוג ללא היתר בית המשפט. בעניין זה קבע בית המשפט, כי משעה שהעותר התייצב לדיונים קודמים וידע, כי עליו להתייצב גם לדיון הקרוב, אין מקום לטענה בדבר הסמכות. אין בקביעה זו של בית המשפט זה משום עילה לקיים דיון נוסף שכן אין בקביעה זו- כמו גם ביתר פסק הדין- משום הלכה חשובה או סתירה להלכה קודמת, המצדיקה קיומו של דיון נוסף.

על כן, דין העתירה להידחות.