דנ"א 10809/05 יהודה גבאי נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 8822/04 גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , שניתן ביום 9.11.05.

העותר ערב כלפי המשיב לפירעון חובותיה של חברה מסוימת בסכום של עד 1,000,000 ש"ח. משלא פרעה החברה את חובה הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד העותר וכן נגד ערבים אחרים של החברה. טענת ההגנה העיקרית של העותר נגעה לפרשנות מסמך ה"הודעה לערב" עליו חתם העותר ביום 21.6.99. בסעיף 6 למסמך הנזכר מופיע המשפט הבא: "ערבותך היא גם לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים של הלקוח לבנק – כן/לא". המילה "לא" במסמך עליו חתם העותר מוקפת בעיגול בכתב יד. יצוין, כי ההתייחסות לשאלת היותה של הערבות ערבות לחוב קיים או לחוב המחליף חוב קיים מופיעה במסמך ה"הודעה לערב" על פי הוראות סעיף 22(ב)(3) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, שעניינו בחובת הגילוי לערב. טענת העותר הינה כי משמעות סימון המילה "לא" במסמך עליו חתם היא כי ערבותו איננה לחוב הקיים של החברה או לחוב המחליף חוב קיים אלא רק לאשראי חדש שיינתן לחברה. בית המשפט המחוזי (השופט ישעיה ) קבע כי על אף אי הבהירות בניסוח מסמך ה"הודעה לערב", הרי מבחינה עובדתית היה העותר מודע לכך שערבותו היא לחובות הקיימים של החברה. כן נקבע שהעותר ידע מה היקפם של חובות החברה במועד חתימת הערבות ואלה עמדו באותה עת על סך של למעלה מ-3,000,000 ש"ח. על כן חייב בית המשפט המחוזי את העותר לשלם למשיב את מלוא סכום התביעה. הערעור שהגיש העותר לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט העליון קבע (מפי השופט רובינשטיין ובהסכמת השופטות נאור ו ארבל ), כי על אף שניסוח ה"ההודעה לערב" אינו ברור, אין מקום לקבל את ערעורו של העותר, משום שמחומר הראיות עולה כי העותר הסכים לערוב לחובותיה הקיימים של החברה.

בעתירה שבפניי טוען העותר כי, למעשה, לא קיימת במסמך ה"הודעה לערב" אי בהירות כלשהי. לטענתו, משמעות המילה "לא" בסעיף נשוא המחלוקת הינה כי הערבות איננה לחוב קיים של החברה וכן איננה להבטחת אשראי המחליף את החוב הקיים בחשבון. העותר מוסיף וטוען כי מסמך ה"הודעה לערב" הוא "מסמך על" שלא ניתן להתכחש לו באמצעות ראיות חיצוניות ועל כן לא היה כלל מקום לבחון את ידיעתו בפועל בדבר מהות הערבות. עוד טוען העותר, כי לאור העובדה שנעשה שימוש בטפסים דומים בבנקים אחרים עלול פסק הדין נשוא העתירה לפגוע באלפי ערבים נוספים שסימנו "לא" בנוגע לאותו סעיף בטופס וסברו כי ערבותם היא רק לאשראי עתידי שיינתן לגורם לו הם ערבים. בהקשר זה מפנה העותר למכתבו של עו"ד אמיר בכר מהמחלקה המשפטית בבנק ישראל מיום 21.11.05. מכתב זה, שמתייחס לפסק הדין עליו נסבה העתירה, תומך בפרשנות שמציג העותר לסעיף נשוא המחלוקת ומצביע על החשש מפגיעה בערבים נוספים כתוצאה מפרשנות שונה של המילה "לא" בסעיף האמור.

דין העתירה להידחות. פסק הדין נשוא העתירה עסק בנסיבות הספציפיות של הערבות עליה חתם העותר. בפסק הדין לא נקבעה הלכה כלשהי בנוגע למעמדו של מסמך ה"ההודעה לערב" או באשר לפרשנות הנכונה של הסעיף במסמך העוסק בערבות לחוב קיים או לחוב המחליף חוב קיים. פסק הדין התבסס על כך שבנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן היה העותר מודע לכך שהערבות עליה הוא חותם היא אף ביחס לחובותיה הקיימים של החברה. קביעה זו איננה מחייבת ערבים אחרים שחתמו על מסמכים דומים ושהנסיבות העובדתיות בעניינם הן שונות. במקרה דנן לא נקבעה, איפוא, הלכה כלשהי; וּודאי שלא נקבעה הלכה המצדיקה את קיומו של דיון נוסף בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.