דנ"א 10894/05 יורשי עזבון המנוחה נילי דבוש ז"ל נ. עיריית תל אביב-המחלקה לכ

עתירה לדיון נוסף בפסק-הדין שבע"א 10932/03 יורשי עזבון המנוחה נילי דבוש ז"ל נ' עיריית תל-אביב-יפו - המחלקה לכיבוי אש .

2.האירוע הטראגי והמצער אשר הוביל לעתירה שלפנינו אירע בליל 26.10.1999. באותו לילה נורא, מעט לפני חצות, ניצתה שריפה בדירתו של עוגן שוורץ, המשיב 3, והחלה מתפשטת במהירות ברחבי הדירה. עוגן נמלט מביתו מבלי שהזהיר את שכניו, ועד מהרה אחזה האש בדירות האחרות בבניין ובהן דירתן של המנוחות נילי דבוש וביתה יעל. צוותי כיבוי שהוזעקו למקום כיבו את השריפה ואף חילצו חלק מדרי הבניין האחרים, ואולם נילי ויעל ניספו באש. יורשיהן של נילי ויעל ביקשו לבוא חשבון עם מי שהיו אחראים לטעמם למותן של יקירותיהם, והגישו תביעת פיצויים כנגד עוגן שוורץ וכנגד שירותי כיבוי האש והמשטרה (המשיבים 2-1 ו- 4; שירותי ההצלה ), שהתרשלו לטענתם בכיבוי השרפה ובחילוץ וגרמו למותן של המנוחות. בית-המשפט המחוזי בחן את פרטי האירוע, ולסוף נמצא לו כי עוגן שוורץ אכן נושא באחריות נזיקית למותן של נילי ויעל. אשר לשירותי ההצלה: נתגלו אמנם כשלים בפעולותיהם קודם האירוע ובמהלכו, אך לא נמצא קשר סיבתי בין אותם כשלים לבין המוות ועל-כן נקבע כי אין הם חבים בנזיקין.

3.היורשים - הם העותרים שלפנינו - ערערו לבית-המשפט העליון אלא שגם כאן לא נמצא להם סעד שביקשו. בית-המשפט - מפי השופט גרוניס ובהסכמת השופטות ביניש ונאור - קיבל אמנם את טענות העותרים כי שירותי ההצלה חבו חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המנוחות וכי חובות זהירות אלו הופרו, אלא שגם כאן לא נמצא קשר-סיבתי בין הפרת חובות הזהירות לבין המוות, ואף נקבע עובדתית כי לא היה בידי שירותי ההצלה להציל את נילי ויעל. וכאמור בסיכום דבריו של השופט גרוניס:

... אף אם אירעו אי אילו תקלות בתפקודם של צוותי הכיבוי, בין אם בשל ההשתהות ביציאה ובהתארגנות בשטח ובין אם בשל מחסור בציוד מתאים, הרי שהתקלות הללו לא גרמו באופן ישיר למותן של המנוחות. לשון אחר: מניעת הליקויים האמורים והחשת זמן הפינוי במספר רגעים לא היו מסייעים להצלת חייהן של המנוחות.

4.לא נחה דעתם של העותרים, ועתה מונחת לפני עתירתם לקיים דיון נוסף בעניינם. קראתי את העתירה, ומדברים שנכתבו בה נדמה כי טענתם של העותרים - באמצעות בא כוחם המלומד - היא, כי בית-המשפט חידש הלכה בכך שביקש למצוא קשר-סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם. וכאמור בסעיף 13 לעתירה: "בניגוד להלכה הנהוגה, בפסק הדין נקבע מבחן המציב רף הוכחתי נוסף ועצמאי על כתפי הניזוק להוכחת ה'קשר הסיבתי' כל זאת לאחר שהוכיח הפרת 2 חובות הזהירות?!". ובהמשך (בסעיף 14): "משנקבע באופן פוזיטיבי, כי משהופרו החובות [הזהירות] הרי שזו מביאה בהכרח למסקנה, כי התקיים קשר סיבתי עובדתי - הוא מבחן הצפיות המוטמע כבר בהוכחת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית. הוכחה חוזרת של הקשר הסיבתי, נוסף על המבחנים הקודמים שהופעלו מהם הוסקו הקביעות העובדתיות מחד גיסא והוסקה הפרות חובות הזהירות המושגית והקונקרטית מאידך גיסא, מציבה נטל הוכחה חדש ונוסף על נטלי הוכחת האחריות".

5.אודה כי לא ירדתי לסוף דעתם של העותרים בטיעונם המשפטי, באשר נדמה כי מבקשים הם לחלוק על קיומו של הקשר הסיבתי כיסוד עצמאי לקיומה של אחריות נזיקית בצידה של הפרת האחריות - המושגית והקונקרטית. פירוש שכזה סותר כמובן הלכה פסוקה ידועה ולא נוכל לקבלו. ואולם, בין אם זוהי טענתם של העותרים ובין אם לאו, הפכתי והפכתי בפסק הדין ולא מצאתי בו כל הלכה שנפסקה. בוודאי שלא נמצאה לי הלכה מאותן הלכות קשות ומיוחדות שהוראת סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 מציבה את קיומן כתנאי לקיומו של דיון נוסף. יתר-על-כן, בית-המשפט המחוזי, וכמותו בית-המשפט העליון, קבעו כממצא עובדתי כי לא היה בידי כוחות ההצלה להציל את המנוחות אשר מצאו את מותן בסמוך לאחר שפרצה האש. משנקבע כך, ומשנמצא כי מבחינה עובדתית אין קשר בין רשלנות כוחות ההצלה לבין מותן של המנוחות, לא ניתן עוד לטעון את שנטען בעתירה כי רשלנותן של כוחות ההצלה היא "הסיבה או אחת הסיבות לנזק".

6.סוף דבר: מבין אני לריעם של העותרים. יקירותיהם ניספו ומבקשים הם כי האחראים למותן יתנו את הדין. אלא שבית-המשפט קבע - וחזר וקבע - כי העותרים מפנים אצבע מאשימה כלפי מי שלא עוול להם, ומשנקבע כך - וקביעה זו קביעת עובדה היא בעיקרה - לא נוכל להיעתר לבקשתם ולדון בעניינם בדיון נוסף.

7.העתירה נדחית.

היום, י' בכסלו תשס"ו (11.12.2005)

המישנה לנשיא

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il