דנ"א 1260/99 המועצה המקומית תל מונד נ. אפרים שועלי בניין והשקעות בע"מ

1.עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 1.2.99, ברע"א 7603/98, שניתן על ידי כבוד ההרכב: המשנה לנשיא ש' לוין, השופטת ט' שטרסברג-כהן והשופט י' טירקל.

2.פסק בורר בין העותרת ובין המשיבה הובא לאישורו או ביטולו על ידי בית משפט השלום. הבקשה לביטול הפסק נדחתה והבקשה לאישורו נתקבלה, תוך תיקון הפסק. העותרת פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשת רשות לערער על חלק מפסק דינה של הערכאה הראשונה. בהחלטתו מיום 1.10.98 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור. המשיבה ביקשה רשות לערער בפני בית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענתה היתה, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי שגה משדן בבקשת רשות הערעור כבערעור, מבלי להחליט תחילה אם ניתנת הרשות לערער, נדחית היא או שמא תידון על ידי הרכב שלושה, כאמור בתקנה 407 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות).

3.בפסק דינו של בית משפט זה מיום 1.2.99 הוחלט לקבל הערעור. בית המשפט קבע כי הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לגוף העניין, קבע בית המשפט, כי בית המשפט המחוזי צריך היה להחליט ראשית על פי תקנה 407 - אם לקבל הבקשה לערער; לדחות אותה או להעבירה לדיון בפני הרכב, ומשלא עשה כן טרם דיון לגוף העניין, אין החלטתו יכולה לעמוד.

4.על פסק דינו של בית משפט זה הוגשה בפני עתירה לקיום דיון נוסף. טענות העותרת עיקרן בשתיים: ראשית , טוענת העותרת, כי עת החליט בית משפט זה לדון ברשות הערעור כבערעור - על פי תקנה 410 לתקנות - לא נתבקשה תגובת הצדדים או תגובתה שלה. על כן, אם אכן החליט בית משפט זה לפרש בדווקנות את התקנות לעניין הדיון בבקשת רשות ערעור כבערעור, מן הדין היה שההלכה תחול גם על פסק דינו של בית משפט זה עצמו ותתבקשנה, על כן, עמדות הצדדים באשר לדיון בבקשת רשות הערעור כבערעור; שנית , טוענת עוד העותרת, כי לגוף פסק הדין אין לפרש את התקנות כך שטרם מתן החלטה בערעור גופו חייב בית המשפט הדן בבקשת רשות הערעור להחליט בנפרד על מתן הרשות לערער. על כן, סבורה העותרת, כי שגה בית משפט זה משהחליט כי יש לאיין את החלטתו של בית המשפט המחוזי אך על יסוד זה. מטעמים אלה, סבורה העותרת, כי יש לקיים דיון נוסף בעניינה.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. שוכנעתי, כי אין בטענותיה של העותרת - על שתי ראשיה - בכדי להקים עילה לקיום דיון נוסף כמשמעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. אשר לטענתה הראשונה של העותרת - שעניינה אי בקשת תגובת הצדדים לעניין הדיון בבקשת רשות הערעור כבערעור - הרי שאין בכך עילה לקיום דיון נוסף. גם אם נניח כי תגובה כאמור לא נתבקשה במובנה הפורמלי (להבדיל מן ההזדמנות שניתנה לכאורה בהחלטות מיום 1.12.98 ו12.1.99-), הרי שגם אם יצאה טעות בסדרי הדין בפני בית משפט זה (ואיני מביע בעניין זה כל עמדה לגופה), הרי שאין בכך בנסיבות המקרה בכדי להקים עילה לקיום דיון נוסף. בעניין זה לא מצאתי תימוכין בהלכה שנקבעה בפסק הדין עצמו, לטענת העותרת, לעניין הליך הדיון בבקשות רשות ערעור. כך, שכן עיקר ההלכה שנקבעה עניינה בתקנה 407 ובהחלטה ליתן רשות ערעור טרם ההכרעה בדיון (החלטה שניתנה בבית משפט זה עצמו ברע"א 7063/98) ולא בשאלת מתן האפשרות להתנגד לדיון בבקשת הרשות לערער כבערעור, המוסדרת בתקנה 410. אשר לטענתה השניה של העותרת, הרי שאין בה אלא השגה וערעור על פסיקתו של בית משפט זה לגופה, תוך חזרה, למעשה, על עמדתה ולפיה לא שגה בית המשפט המחוזי בעניין סדרי הדין במקרה זה. בטענות מעין אלה, שהן ערעוריות במהותן, אין משום עילה לקיום דיון נוסף. התוצאה היא, על כן, כי דין העתירה להידחות.

העתירה לדיון נוסף נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.