דנ"א 130/15 ד"ר מוניר טנוס נ. בולוס ובניו

זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (בפירוק)

(22.12.2014) (מפי השופט צ' זילברטל , בהסכמת המשנָה לנשיא מ' נאור והשופט א'

רובינשטיין ). בפסק הדין מושא הבקשה נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז.

רקע

1.

המבקשים, ביחד עם אחרים, היו בעלי מניות בחברת גני פרדייז בע"מ (להלן: חברת פרדייז ), אשר עסקה בהקמת אולם אירועים ומסעדה (להלן: המיזם ). לשם מימון המיזם, נטלה חברת פרדייז מבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: הבנק ) חמש הלוואות. על-פי הסכמי ההלוואה נקבעו מועדים לפירעון ההלוואות לשיעורין. ההלוואות הובטחו, בין היתר, בערבות אישית של המבקשים. בחודש אוקטובר 1989 הפסיקה חברת פרדייז לפרוע את חובה לבנק. לאחר שנצבר חוב פיגורים, נקט הבנק בחודש דצמבר 1989 בפעולות למימוש הבטוחות שהיו בידו. ביום 2.10.1990 נערך הסכם אשר במסגרתו רכשה המשיבה 1, בולוס ובניו – חברה לאירוח ותיירות בע"מ (כיום בפירוק) (להלן: חברת בולוס ), את זכויותיו של הבנק שמקורן בהסכמי ההלוואות בינו לבין חברת פרדייז.

2.

חברת פרדייז לא עמדה בהחזרי תשלומי ההלוואות גם לחברת בולוס. על כן, נקטה חברת בולוס בהליכי הוצאה לפועל למימוש בטוחות שהועמדו לטובתה. בתגובה, הגישו חברת פרדייז וחלק מהערבים לחובה תביעה לסעד הצהרתי, שלפיו חברת בולוס אינה רשאית להעמיד את יתרת ההלוואות לפירעון מיידי (ה"פ 431/91). ביום 9.1.1992 התקבלה התביעה לסעד הצהרתי. חברת בולוס הגישה ערעור, שהתקבל בפסק דינו של בית משפט זה מיום 14.5.1996 (ע"א 1052/92). יצוין, כי עם הגשת התביעה למתן סעד הצהרתי, הושהו הליכי ההוצאה לפועל הנזכרים לעיל. בהמשך חידשה חברת בולוס את הליכי ההוצאה לפועל, אך לא עלה בידה לקבל באמצעותם את מלוא החוב.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

3.

בחודש יוני 1998 הגישה חברת בולוס תובענה כספית נגד המבקשים, בשל היותם ערבים לחובה של חברת פרדייז. המבקשים התגוננו בין היתר בטענה כי תביעתה של חברת בולוס התיישנה . בית המשפט המחוזי מרכז (השופט ש' מנהיים ) דחה את טענת ההתיישנות וקיבל את התביעה של חברת בולוס. לא הייתה מחלוקת כי תקופת ההתיישנות במקרה דנן היא שבע שנים. בית המשפט המחוזי קבע כי מירוץ ההתיישנות החל בחודש אוקטובר 1989 – אז הפסיקה חברת פרדייז לפרוע את חובה לבנק, או לכל המאוחר בחודש דצמבר 1989 – אז נקט הבנק בפעולות למימוש הבטוחות שהיו בידו. בית המשפט המחוזי קבע, כי לאחר שקמה לחברת בולוס עילת תביעה כלפי חברת פרדייז והמבקשים, התרחש אירוע אשר שלל ממנה באופן זמני את "כוח התביעה". אירוע זה, כך נקבע, היה פסק הדין בה"פ 431/91, שבו נפסק כאמור כי חברת בולוס אינה רשאית להעמיד לפירעון מיידי את יתרת ההלוואות. נקבע, כי בתקופה שבין המועד שבו ניתן פסק דין זה (9.1.1992) לבין המועד שבו התקבל ערעורה של חברת בולוס בבית המשפט העליון (14.5.1996), לא היה בידיה של חברת בולוס "כוח תביעה", שכן גם אם באותה עת הייתה מוכיחה את כל טענותיה, לא היה די בכך על-מנת לזכות בסעד של פירעון מלוא החוב. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להביא בחשבון את התקופה האמורה במניין הכולל של תקופת ההתיישנות. כפועל יוצא מכך, נפסק כי תביעתה של חברת בולוס לא התיישנה. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה שורת טענות של המבקשים לגופם של דברים, ובין היתר קבע כי במכלול הראיות עלה בידי חברת בולוס להוכיח את גובה החוב. בסופו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את תביעתה של חברת בולוס במלואה.

4.

המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה. פסק הדין שניתן בערעור הוא העומד במוקד הבקשה לדיון נוסף.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

5.

בית משפט זה (מפי השופט צ' זילברטל ) דחה את ערעורם של המבקשים. ביחס לסוגיית ההתיישנות,

ציין בית המשפט כי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ) כולל סעיפים שונים המוציאים פרקי זמן מסוימים ממניין תקופת ההתיישנות. בית משפט זה עמד על כך שהמשותף להוראות אלה הוא, שמדובר בפרקי זמן שבהם אין באפשרותו של התובע להגיש את תביעתו, או שאין זה סביר לצפות ממנו לעשות כן. בית המשפט הוסיף וציין, כי אף שחוק ההתיישנות לא כולל הוראה המאפשרת לעצור את מירוץ ההתיישנות מכוחה של הוראה שיפוטית, בבית המשפט העליון הושמעה לא פעם הדעה (כאמרת אגב) כי יש מקום לעצור את מירוץ ההתיישנות שעה שהתובע מנוע, מכוח הוראה שיפוטית, להגיש את תביעתו. על כן, הגיע בית המשפט למסקנה כי בפסיקה קודמת "הונחה, אפוא, התשתית לקביעה שלפיה 'מצב שיפוטי-פסיקתי' עשוי לעצור את מירוץ ההתיישנות מקום שבו ניטל מן התובע 'כוח התביעה הממשי' וזאת אף אם לא נמצא בחוק ההתיישנות כלל סטטוטורי מפורש הקובע זאת" (פסקה 13 לפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף). על רקע זה, פנה בית המשפט לבחינת השאלה אם במקרה דנן ניטל מחברת בולוס "כוח התביעה הממשי" באופן שהצדיק את עצירת מירוץ ההתיישנות.

6.

בית משפט זה קבע, כי עם קבלת התביעה בה"פ 431/91, ניטל מחברת בולוס כוח התביעה הממשי בכל הנוגע לעילת התביעה שעניינה העמדת ההלוואות לפירעון מיידי. על כן, נקבע כי במועד קבלת התביעה בה"פ 431/91 "נעצר" מירוץ ההתיישנות ויש להמשיך ולמנותו רק מהמועד שבו התקבל ערעורה של חברת בולוס. בית המשפט ציין כי מסקנתו עולה בקנה אחד עם התכלית שבבסיס דיני ההתיישנות, המבקשת לאזן בין הזכות המהותית של התובע וזכות הגישה לערכאות הנתונה לו, לבין אינטרס ההסתמכות של הנתבע. בשים לב לתכלית זו, כך נקבע, יש לצמצם את היקף פרישתו של מוסד ההתיישנות בנסיבות שבהן, למשל, היה הצדק סביר לשיהוי בהגשת התביעה או כאשר לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן מפני התביעה. בית המשפט קבע כי נסיבות אלה מתקיימות במקרה דנן, שבו "לא ניתן לומר כי המשיבה [חברת בולוס] נהגה כמי שוויתרה על תביעתה" (פסקה 16 לפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף). בית משפט זה הוסיף ודחה את טענת המבקשים, שלפיה לחברת בולוס עמדה האפשרות להגיש תביעה בשל חוב הפיגורים שנצבר עד לאותו מועד ולכן לא ניטל ממנה כוח התביעה. בהקשר זה נקבע, כי תביעה בגין חוב פיגורים ותביעה להעמדת יתרת ההלוואות לפירעון מיידי – אינה אותה תביעה. שהרי, המקרה הראשון עוסק בעילת תביעה הנוצרת בכל פעם שחייב אינו עומד בתשלום שהתחייב לשלם באותו מועד ובכך מפר את התחייבותו, ואילו המקרה השני עוסק בטענה שעצם הפרתה של התחייבות מסוימת בהסכמי ההלוואה מקנה לנושה זכות לדרוש את העמדת ההלוואה כולה לפירעון מיידי. עוד נקבע, כי גם אם הייתה בידי חברת בולוס אפשרות להגיש "למען הזהירות" תביעה בגין חוב הפיגורים, לא היה זה סביר לצפות ממנה לעשות כן, שכן תביעה כזו עשויה הייתה להימחק על הסף או להיות מוקפאת עד להכרעה בערעור על פסק הדין בה"פ 431/91. בשולי הדברים, נקבע כי אף בהנחה שחוב הפיגורים שנצבר עד ליוני 1991 (שבע שנים טרם הגשת התביעה נגד המבקשים) התיישן, אין בכך כדי להשפיע על עילת התביעה באשר ליתרת החוב. מהטעמים המנויים לעיל, אימץ בית משפט זה את קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי אין מקום לדחות את תביעתה של חברת בולוס מחמת התיישנות. לצד זאת, קבע בית משפט זה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי גם לגופם של דברים. המשנָה לנשיא מ' נאור והשופט

א' רובינשטיין הצטרפו כאמור למסקנותיו של השופט צ' זילברטל . השופט רובינשטיין הוסיף כי כאשר "במובהק אין זה סביר שהתובע יממש זכות תביעתו, בשל הוראה שיפוטית או מצב דומה, אין לבוא עמו חשבון גם כשהיה בידו במישור הטכני-פורמאלי להגיש תביעה. כך גם בענייננו" (פסקה ד). נוכח האמור לעיל, נדחה ערעורם של המבקשים.

7.

המבקשים לא השלימו עם פסק הדין והגישו בקשה לדיון נוסף.

הבקשה לדיון נוסף והתגובות לה

8.

לטענת המבקשים, בפסק הדין נפסקה הלכה חדשה וקשה, הראויה לדיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים. טענתם העיקרית של המבקשים היא, כי קביעתו של בית משפט זה שלפיה הוראה שיפוטית עשויה לעצור את מירוץ ההתיישנות מקום שבו ניטל מן התובע כוח תביעה ממשי, היא קביעה חדשנית ובעלת השלכות רוחב החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים בהליך זה. לטענת המבקשים, חוק ההתיישנות מגדיר מצבים שבהם נפסק מירוץ ההתיישנות בשל גורמים כאלה ואחרים. לטענתם, הוספת אירועים המפסיקים את מירוץ ההתיישנות בדרך פסיקתית אינה מתיישבת עם כוונת המחוקק ועלולה לפגוע בוודאות המשפטית. המבקשים הוסיפו וטענו, כי פסק הדין אינו עולה בקנה אחד עם פסיקה קודמת של בית משפט זה, שבה נקבע כי כוח התביעה המהותי ניטל מתובע רק במקרים שבהם אפשרותו לממש את זכות התביעה שבידיו נשללה או נחסמה לחלוטין. כמו כן, חזרו המבקשים על טענתם כי חברת בולוס רשאית הייתה להגיש תביעה בגין חוב הפיגורים שנצבר עד לאותו מועד. על כן, טענו המבקשים, כלל לא ניטל מחברת בולוס כוח התביעה ולמצער הוא לא נשלל ממנה באופן מלא.

9.

המשיבה 1, חברת בולוס, התנגדה לבקשה. לטענת חברת בולוס, גם בהנחה שנפסקה הלכה חדשה, אין בה חשיבות או קושי המצדיקים קיומו של הליך חריג ונדיר כהליך הדיון הנוסף. עוד טענה חברת בולוס, כי פסק הדין עולה בקנה אחד עם פסיקה קודמת, שלפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהמועד שבו היה בידי התובע כוח תביעה ממשי. המשיבה 2 הודיעה כי היא סווגה כמשיבה פורמאלית בהליכים מושא הבקשה ולכן אין בדעתה להגיש תגובה מטעמה.

הכרעה

10.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדיון נוסף להידחות.

11.

בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף נקבע, כי בחישוב תקופת ההתיישנות אין להביא במניין את התקופה שבה הייתה מנועה חברת בולוס, בשל הוראה שיפוטית, מלהגיש תביעה. קביעה זו נסמכה, כאמור לעיל, על עיקרון שלפיו "מצב שיפוטי-פסיקתי" עשוי לעצור את מירוץ ההתיישנות מקום שבו ניטל מן התובע כוח התביעה הממשי, ועל נסיבותיו של המקרה דנן. אף אם בפסק הדין יש מן החידוש, בשים לב לכך שיושם בו לראשונה הכלל הנזכר בדבר עצירת מירוץ ההתיישנות, לא די בכך על-מנת להורות על דיון נוסף. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הרשות לדיון נוסף תינתן רק במקרים שבהם פסק בית המשפט העליון הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. כידוע, "לא כל חידוש הילכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר , פסקה 6 (11.10.2005); ראו גם:

דנ"א 8619/14 TOMMY HILFIGER LICENSING LLC

נ' סויסה (15.2.2015); דנ"א 7577/13 שעלים ניהול נכסים בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב (29.12.2013); דנ"א 2532/13

בנימיני נ' אזימוב (21.5.2013)). ובמילים אחרות - חשיבות ההלכה, קשיותה או חידושה צריך שיהיו מהותיים ומשמעותיים. פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף לא עונה על אמות-מידה אלה.

12.

במסגרת פסק הדין בחן בית משפט זה את סוגיית ההתיישנות באופן יסודי וממצה. עיון בפסיקתו של בית משפט זה מלמדת, כי פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף תואם את הדרך שהותוותה בפסקי דין קודמים, בהם נקבע כי מירוץ ההתיישנות מתחיל רק כאשר יש בידי התובע כוח תביעה ממשי. דהיינו, כאשר התקיימו כל התנאים המאפשרים לתובע להגיש לבית המשפט תביעה ולזכות בסעד המבוקש בה (ראו, לדוגמה: ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ , פסקה 17 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (24.5.2010), והאסמכתאות שם; ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין

KPMG , פסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור ופסק דיני (20.8.2014), והאסמכתאות שם (להלן: עניין שאנקול ); עיינו גם: טל חבקין התיישנות 85-84 (2014)). בית המשפט נעזר בכלל האמור, וקבע כי ראוי

לעכב את מירוץ ההתיישנות למשך התקופה שבה ניטל מחברת בולוס כוח התביעה. קביעה זו עולה בקנה אחד עם העיקרון שלפיו אין לעודד מתדיינים להגיש תביעות בלתי בשלות (ראו: עניין שאנקול , פסקה 11 לפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור ) וכן עם דעות שהושמעו בעבר בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה , פ"ד נז(1) 289, 310 (2002); ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן , פ"ד נח(4) 769, 790-788 (2004); ראו והשוו: ע"א 6743/11 גודוביץ נ' דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות

בע"מ (24.2.2013)). נוסף על כך, פסק הדין ניתן כאמור על רקע נסיבותיו של המקרה דנן, שבהן חברת בולוס לא נהגה כמי שוויתרה על תביעתה וזכותם של המבקשים להתגונן מפני התביעה לא נפגעה. משפסק-הדין תואם את המתווה הקיים בהלכה הפסוקה ומשניתן בו משקל לתכליות שבבסיס דיני ההתיישנות, אין למצוא בו חידוש או קושי מהסוג המצדיק קיומו של דיון נוסף.

13.

הטענה הנוספת שהעלו המבקשים ולפיה לא נשלל מחברת בולוס כוח התביעה משום שהיה בידה לתבוע את החוב שבפיגור, קיבלה אף היא מענה משכנע בפסק-הדין מושא הבקשה לדיון נוסף ומכל מקום טענות המבקשים בהקשר זה הן טענות "ערעוריות" במהותן והן אינן מקימות עילה לדיון נוסף.

14.

אשר על כן, הבקשה לדיון נוסף נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה 1 בסך 10,000 ש"ח.