דנ"א 1641/06 אברהם וזאנה נ. קופת חולים כללית

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 4672/04 וזאנה נ' קופת חולים כללית , שניתן ביום 6.2.06.

רשלנות רפואית מצידה של המשיבה גרמה נזק לכליותיו של העותר. העותר הגיש תביעה נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי (השופט ע' חבש ) קיבל את התביעה וקבע על סמך חוות דעת המומחים הרפואיים כי אלמלא הרשלנות היה העותר מגיע למצב של אי ספיקת כליות בשנת 2008 ולא בשנת 2001, כפי שאירע בפועל. לעותר נפסקו פיצויים בראשי נזק שונים בסכום כולל של 660,000 ש"ח, ובכלל זה 350,000 ש"ח בגין כאב וסבל ו-100,000 ש"ח כסכום גלובלי בגין אובדן השתכרות. בערעור שהגיש העותר לבית המשפט העליון טען העותר נגד סכום הפיצוי שנפסק לטובתו. טענתו המרכזית של העותר בערעור הייתה כי אי ספיקת הכליות שלו החלה עוד בשנת 1995 (על אף שהוא נזקק למכשיר דיאליזה רק משנת 2001 ואילך), היינו רשלנות המשיבה גרמה לטענת העותר להקדמת המועד בו החלה אי ספיקת הכליות בשלוש עשרה שנים ולא בשבע שנים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בהקשר זה טען העותר כי קיימת סתירה באשר למועד תחילת אי ספיקת הכליות בין פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין גובה הנזק (עליו הגיש את הערעור לבית המשפט העליון) לבין החלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי לגבי החבות.

בית המשפט העליון (מפי השופט א' ריבלין ובהסכמת השופטים א' גרוניס ו א' רובינשטיין ) דחה את ערעורו של העותר. בפסק הדין נקבע כי אין מקום להתערב בממצאים שקבע בית המשפט המחוזי לגבי הקדמת מועד אי ספיקת הכליות כתוצאה מרשלנות המשיבה על אף אי בהירות מסוימת בדבר רמת אי הספיקה אליה התכוון בית המשפט המחוזי, כאשר קבע כי המערער היה מגיע בכל מקרה למצב של אי ספיקה בשנת 2008. אף בממצא בדבר מצבו הרפואי של העותר עובר לאירוע הרשלני לא מצא בית המשפט העליון מקום להתערב. עם זאת, הדגיש בית המשפט את הפגיעה הקשה שנגרמה לעותר כתוצאה מהקדמת מועד אי ספיקת הכליות שלו בשבע שנים והחליט להוסיף סכום של 100,000 ש"ח לפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל.

בעתירה שבפניי טוען העותר כי בפסק דינו של בית המשפט העליון נקבעה הלכה, לפיה פסק דין משלים לעניין גובה הנזק יכול לסתור החלטה קודמת באותו עניין באשר לחבות. אין מקום לקבל טענה זו. בפסק הדין נשוא העתירה שבפניי לא נקבעה כל הלכה בנוגע ליחס בין ההחלטה בעניין החבות לפסק הדין המשלים בנושא גובה הנזק. טענתו של העותר בדבר עצם קיומה סתירה באשר למועד תחילת אי ספיקת הכליות לא נתקבלה על ידי בית המשפט העליון, וברי כי לא נקבעה הלכה כלשהי בעניין זה. יתר טענותיו של העותר נוגעות לסכום הפיצוי שנפסק לטובתו בהתחשב בנזק שלטענתו נגרם לו כתוצאה מרשלנותה של המשיבה. טענות אלה של העותר הינן טענות ערעוריות מובהקות שאין מקום להידרש אליהן בעתירה לדיון נוסף. פסק הדין נשוא העתירה אינו עומד, אפוא, בתנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית.