דנ"א 1787/01 ג'רארד פאריינטי נ. שלמה ארוך

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, בגדרו תשוב ותידון השאלה, האם זכותו של קונה זכות במקרקעין, שרכש בתמורה ובתום לב, והעיסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב, עדיפה על זכותו של בעל עיסקה קודמת בזמן, שהערת אזהרה לטובתו נמחקה כתוצאה מפסק דין מוטעה. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

טענתם העיקרית של העותרים היא כי אין ליישם בצורה "עיוורת" את הכלל הקבוע בסעיף 9 לחוק המקרקעין, לפיו זכותו של הקונה השני בזמן עדיפה אם עיסקתו הייתה בתמורה והושלמה ברישום בעודו תם לב. לשיטתם, מבחן תום לבו של הקונה השני בזמן אמור לחול רק באותם מצבים בהם הקונה הראשון יכול, בקלות יחסית, למנוע את היווצרותן של עיסקאות נוגדות. בפרשתנו פעל העותר 1, הקונה הראשון, כיאות, ורשם הערת אזהרה לטובתו. בכך עשה הוא כל מה שהיה בידו לעשות כדי להתריע בפני קונים פוטנציאליים כי הקרקע כבר נמכרה; ולא הייתה לו שום אפשרות למנוע את קרות האירועים שבעקבותיהם נמחקה ההערה שנרשמה לטובתו. המשיבים לעומתו, יכלו למנוע את התקלה, אילו התעניינו, לפני שהשלימו את העיסקה, בנסיבות מתן פסק הדין שעל יסודו בוטלה הערת האזהרה. לדברי העותרים, העדפת הקונים המאוחרים במקרה הזה אינה מתיישבת עם תכליתו של סעיף 9, מכרסמת במוסד הערת האזהרה ומחלישה את התמריץ לרישום הערה כזו.

דין העתירה להידחות. סעיף 9 לחוק המקרקעין מתנה את העדפת הקונה השני רק בכך שעיסקתו נעשתה בתמורה ובתום לב והושלמה ברישום; וזאת מבלי להתחשב בתום לבו או בפעולותיו של הקונה הראשון, שזכותו טרם נרשמה. אין בידי לקבל, כי הסתמכות על פסק-דין תקף - כל עוד לא בוטל או נהפך בערעור - אין בה כדי למלא את דרישת תום הלב הסובייקטיבי; ובלבד שהמסתמך עליו אינו יודע פרטים המעוררים חשד בדבר תוקפו של פסק הדין.

המשיבים 3-1 - הקונים במקרה דנא - הסתמכו על פסק-דין לטובת המוכר, ובכך קיימו הם את דרישת תום הלב הקבועה בסעיף. פסק הדין בערעור אך יישם את הכלל שנקבע בסעיף 9 כפשוטו, והעותרים לא הצביעו על הלכה שנפסקה בו העשויה להצדיק קיום דיון נוסף.

העתירה נדחית.