דנ"א 1902/17 ברוך אייזנברג נ. מאיר הוס

לפניי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 6885/15, שניתן ביום 13.2.2017 מפי השופט י' עמית

ובהסכמת השופטים א' חיות ו - מ' מזוז . פסק הדין והבקשה עוסקים בסכסוך כספי ופסק הבוררות שניתן במסגרתו.

רקע

1.

במוקד הליכי הבוררות, שהתנהלו בפני בית דין צדק "נתיבות חיים" (להלן: בית הדין ), חוב של כ-500,000$ שאחיו של המבקש היה חייב למשיב. המבקש ביקש לעזור לאחיו, ועל כן הוסכם בין הצדדים כי המבקש ימכור למשיב דירה רחבת מימדים שבבעלותו (להלן: הדירה ) ובמסגרת העסקה, כחלק ממחיר הדירה (שכן ערך הדירה גבוה מסכום החוב), יושב חובו של האח. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין ביניים על ידי בית הדין. עסקת המכר דווחה לרשויות המס והבעלות בדירה הועברה למשיב.

לאחר דברים אלו, ניתן פסק דין ביניים נוסף במסגרתו ניתנה למבקש האפשרות לבטל את עסקת המכר, כך שהדירה תחזור לבעלותו, כנגד תשלום של 450,000$. אופציה חלופית שנקבעה היא מכירת הדירה לצד שלישי, כאשר במקרה זה המשיב יהיה זכאי לסכום של 500,000$ מתוך התמורה.

2.ביום 17.5.2010 ניתן פסק הבוררות הסופי של בית הדין (להלן: פסק הבוררות הסופי ). פסק הבוררות הסופי, שניתן לאחר עיכובים במימוש פסקי הביניים, ביטל את מכר הדירה וקבע הסדרים לעניין ההשבה ויישוב הסוגיות הכספיות. ביום 24.10.2010 פסק הבוררות הסופי קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי ונעשה חלוט. לענייננו חשובות במיוחד הוראות סעיפים א', ב' ו-יא' (פסק הבוררות הסופי מובא במלואו בפסק הדין מושא הבקשה):

"א. העיסקה למכירת הנכס ברחוב בן מיימון 37, ירושלים, בטלה.

ב.על צד ב' [המבקש- מ.נ.] להחזיר לצד א' [המשיב – מ.נ.]

סך של ארבע מאות וחמש עשרה אלף דולר ארה"ב (415,000$). וכן על צד ב' לסלק את המשכנתא הרובצת על הנכס ע"ש צד א' .

[...]

יא.צד ב' רשאי למכור את הנכס לצד שלישי בתוך התקופה האמורה, כאשר צד א' יהיה חייב לחתום על המסמכים הנדרשים לשם כך, זאת בתנאי שמהתשלום הראשון ישולם הסכום האמור בסעיף ב' ישירות לידי צד א' או לפקודתו, ויובטח סילוק המשכנתא . במקרה זה, כל תשלום החל על המוכר ישולם מתוך חלקו של צד ב' בתמורה.

[...]" (ההדגשות לא במקור – מ.נ.).

3.ביום 1.12.2010 נחתם הסכם מכר ולפיו המשיב מוכר את הזכויות בדירה למבקש ולאדם נוסף (להלן: הסכם המכר ). לאחר דברים אלו, נתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות לגבי מספר סוגיות הקשורות באופן מימוש הסכם המכר, ועל כן ההליך התארך. בו בזמן, ביום 16.12.2010, מינה הבנק כונס נכסים למימוש המשכנתא שנטל המשיב לרכישת הדירה. בסופו של יום, במסגרת הליכי כינוס הנכסים שיזם הבנק, הדירה נמכרה בהוצאה לפועל לנאמן שפעל בשם המבקש ואדם נוסף.

4.לאחר אירועים אלו פתח המבקש בשני הליכים נפרדים בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (הפ"ב 16889-05-12; ת"א 1571-05-13). במסגרת הליכים אלו התבקש בית המשפט המחוזי לקבוע כי נוכח התפתחות האירועים, הרי שהמבקש אינו חייב עוד לקיים את הוראות פסק הבוררות. בנוסף התבקש בית המשפט המחוזי לקבוע כי על המשיב לשלם למבקש סכום של 1,846,103 ש"ח (בגין חוב שנוצר ממכירת הדירה, תשלומי הפיגורים ששולמו להוצאה לפועל וסכום כסף נוסף שהועבר למשיב בשלב מוקדם יותר). הליכים אלה אוחדו ונדונו בפני בית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.ביום 5.7.2015 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט קמא סקר באריכות את הליכי הבוררות שהתנהלו בין הצדדים ועמד על כך שהחוב אמור היה להיות מוחזר למשיב באמצעות מכירת הדירה. בהינתן שהדירה נמכרה בהליכי הכינוס שיזם הבנק תמורת סכום של 5,590,000 ש"ח, הניח בית המשפט קמא כי אף לאחר כיסוי המשכנתא והוצאות הכינוס, הרי שהיה די ביתרת התמורה כדי לכסות את חובו של המבקש למשיב או למצער את רובו (יוער כי במסגרת הדיון לא נבחנו הוכחות לגובה הסכום שהועבר בפועל לידי המשיב לאחר מכירת הדירה). בית המשפט קמא קבע כי פסק הבוררות הסופי יצר "תלות הדדית בין תשלום החוב לבין הדירה" ומכיוון שהדירה לא הוחזרה

למבקש – אלא נמכרה

בהליכי כינוס הנכסים עבור תמורה - הרי שהוא אינו מחויב עוד לקיים את הוראות פסק הבוררות הסופי (פסקה 51 לפסק הדין). תביעותיו הכספיות הנוספות של המבקש נדחו, למעט תביעת השבה על סך סכום של 10,000$ ששולמו למשיב במסגרת הסכם המכר.

6.

על פסק דין זה של בית המשפט קמא הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית משפט זה. המשיב טען כי בפועל שולם לו סכום של כ-100,000$ בלבד מתוך כספי מכירת הדירה, ושעל המבקש לשלם את יתרת חובו. מנגד, המבקש טען כי על פי פסק הבוררות הסופי ופסק דינו של בית המשפט קמא, משנמכרה הדירה במסגרת הליכי כינוס הנכסים, הרי שאין למשיב זכות לקבל את יתרת החוב. בערעור שכנגד המבקש טען כי המשיב הוא זה שחייב לו כסף, זאת בהתאם לסכומים שתבע בבית המשפט קמא.

פסק הדין מושא הבקשה

7.

בית משפט זה קיבל את ערעורו של המשיב ודחה את הערעור שכנגד. בפסק הדין מושא הבקשה נקבע כי טענתו של המבקש אינה מתיישבת עם פסק הבוררות הסופי ועם פסקי הביניים שקדמו לו. כל אלו מלמדים כי המבקש חייב למשיב סך של 415,000$, וכי סכום זה אמור היה להיות משולם למשיב מהתמורה המתקבלת עבור הדירה. בית המשפט אפשר למשיב להביא ראיות לעניין התמורה שהועברה לידיו. ראיות אלו הראו כי המשיב אכן קיבל לידיו סכום כ-100,000$ בלבד (397,000 ש"ח) ממכירת הדירה, ומשכך הוא עדיין זכאי לקבל את ההפרש בין סכום זה לחוב המלא בסך של 415,000$.

8.

להשלמת התמונה יוער כי הערעור שכנגד, שהוגש על ידי המבקש, נדחה בפסק הדין מושא הבקשה משתי סיבות: ראשית, היות והערעור שכנגד אינו נובע מהערעור עצמו ועל כן היה על המבקש להגישו בנפרד. שנית, היות ובפסק הבוררות הסופי, ואף באלו שקדמו לו, אין זכר לחוב כספי של המשיב כלפי המבקש.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי.

טענות המבקש

9.

בלב טענות המבקש נמצאת עמדתו לפיה פסק הבוררות הסופי שותק לגבי המצב העובדתי שארע בפועל: קרי, הדירה נמכרה אך התמורה שהתקבלה לא אפשרה את תשלום מלוא החוב למשיב. לשיטת המבקש בית משפט זה למעשה השלים חסר בפסק הבוררות הסופי, "וקבע את מה שאין בו". המבקש טען כי דברים שאמר השופט י' עמית במהלך הדיון מיום 9.2.2017, מחזקים טענה זו שמדובר למעשה בלקונה בפסק הבוררות הסופי. לשיטת המבקש ההשלמה שביצע בית משפט זה, והאופן בו זו נעשתה, מהווים סטייה מ"דרך המלך" המקובלת בפסיקה בעניין השלמת פסקי בוררות - הלא היא החזרת הפסק לבורר. בנוסף, לשיטת המבקש, פסק הדין מושא הבקשה מהווה חידוש הלכתי בעניין היקף ההתערבות הראוי של בית המשפט בהשלמת פסקי בוררות. המבקש טען כי פסק הדין מתרחק ממגמת הפסיקה להעניק אוטונומיה רחבה לפסקי בוררות, ושיש בו משום התערבות שיפוטית מהותית בפסק הבוררות הסופי. לשיטת המבקש מדובר בחידוש משמעותי בעל השלכות רחבות, הפוגע בעצמאות מוסד הבוררות ומותיר חוסר בהירות בנוגע למרחב ההתערבות של בית המשפט בפסקי בוררות.

10.

עוד טען המבקש כי גם שיקולי הגינות וצדק במקרה דנן מצדיקים מתן דיון נוסף. זאת נוכח התוצאה הקשה של פסק הדין מושא הבקשה לפיה מחוב מקורי בסך 500,000$ מוצא עצמו המבקש, לטענתו, משלם סכום כמעט כפול.

דיון

11.

לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה ובטענות המבקש, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי דיון נוסף יינתן רק מקום בו ההלכה שנפסקה סותרת הלכה קודמת של בית משפט זה או שיש בפסק הדין קשיות, חשיבות או חידוש משמעותיים. מקרה זה אינו נמנה על מקרים חריגים ונדירים אלו.

12.

פסק הדין מושא הבקשה אינו קובע את ההלכה אותה המבקש מנסה לקרוא לתוכו. למעשה, פסק הדין אינו קובע הלכה כלל, כל שכן לא כזו היוצרת חוסר וודאות לגבי היבט כלשהו של מוסד הבוררות או פוגע בעצמאותו. הלכה של בית המשפט העליון צריכה לגלות את עצמה על פני פסק הדין. י ש להראות כי בית המשפט ביקש במודע ובמכוון לקבוע הלכה, ושכוונה זו באה לידי ביטוי באופן מפורש וברור בפסק הדין (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן , פסקה 2 לפסק דינו של השופט מ' חשין (19.8.2002)). עיון בפסק הדין מושא הבקשה מלמד כי לא הייתה בו כל כוונה כזו. יתירה מכך, פסק הדין מושא הבקשה נסמך כולו על פסקי הבוררות, ובפרט על קביעת פסק הבוררות הסופי אשר העמידה את חובו של המבקש למשיב על סכום של 415,000$. אין בפסק הדין מושא הבקשה השלמה של חסר בפסק הבוררות, כל שכן לא כזו הקובעת הלכה חדשה בתחום זה.

13.

כאמור המבקש העלה טענה גם בעניין שיקולי צדק והגינות. מבלי להביע דעה בעניין טענה זו לגופה, הרי שמדובר בטענה שעיינה הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, ולא סוגיה משפטית מהותית בעלת השלכות רוחב. שיקולים שכאלו אינם באים בגדר התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, ומכאן שאינם מצדיקים קיום דיון נוסף.

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.