דנ"א 195/04מנחמי בוני מגדלי דוד רמת גן בע"מ נ. עיריית רמת גן

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו נתקבל בחלקו ערעורה של המשיבה, ונקבע כי העותרת אינה זכאית לפטור מתשלום היטל ביוב על-פי סעיף 27 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הביוב ). בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

העותרת רכשה שלוש חלקות מקרקעין, ועליהן מבנים, בתחומה של המשיבה. בעליהם הקודמים של המקרקעין שילמו בעבר דמי השתתפות בגין התקנתו, בשנת 1959, של קו ביוב אשר שירת, בין השאר, את המבנים שהיו בחלקות. בשנת 1992, כחלק מעבודות פיתוח שבוצעו באזור, הונח בכביש שבו גובלים המקרקעין קו ביוב חדש. בשנים 1993 - 1996 הרסה העותרת את כל המבנים והקימה במקומם פרויקט חדש ששטחו כפול משטחם של המבנים הקודמים. כתנאי לקבלת היתר הבנייה לפרויקט נדרשה העותרת לשלם למשיבה תשלומי חובה שונים ובהם היטל ביוב. כדי שלא לעכב את הבנייה, שילמה העותרת למשיבה את תשלומי החובה תחת מחאה. בתביעה שהגישה לבית-המשפט המחוזי עתרה, בין השאר, להשבת היטל הביוב שבו חויבה, וזאת על יסוד הוראת סעיף 27 לחוק הביוב, הקובע לאמור:

מניעת תשלומי כפל

27.בנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב, לא יחויב עוד בעל הנכס בהיטל לגבי השלב שעליו שולמו, בין שהביוב נרכש על ידי הרשות המקומית ובין שהותקן על ידיה שנית.

בית-המשפט המחוזי פסק, כי הוראת הפטור שבסעיף זה תחול כל אימת שהתקנתה של תשתית ביוב חדשה נעשית מטעמיה של הרשות, ולא עקב צורך הנובע מתוספות בנייה שבוצעו על-ידי בעל הנכס. ביחס לענייננו נקבע, כי התקנת קו הביוב נעשתה מטעמיה של הרשות, שכן המשיבה לא הוכיחה קיום קשר בין פרויקט הבנייה שהקימה העותרת לבין התקנת קו הביוב אשר בגינו נדרשה העותרת לשלם היטל ביוב. לפיכך, פסק בית-המשפט כי העותרת זכאית לפטור מתשלום היטל ביוב עבור שתיים משלוש חלקות הקרקע אשר הוכח כי עבורן שולמו בעבר דמי השתתפות. על פסק-הדין ערערה המשיבה לבית-המשפט העליון.

פסק-הדין נשוא העתירה (מפי השופטת א' חיות ובהסכמת השופטת ד' דורנר ו השופט י' טירקל ) קיבל, כאמור, את ערעורה של המשיבה, ככל שהוא נוגע להיטל הביוב, וקבע כי העותרת אינה זכאית להחזר היטל הביוב ששולם על-ידה. בפסק-הדין נקבע כי לפטור שבסעיף 27 לחוק הביוב יש ליתן פירוש יותר מצמצם מזה שניתן לו בבית-המשפט המחוזי; זאת משום שהרחבת גדר הפטור, באופן שזה חל גם על מקרה כגון זה שנדון בפסק-הדין, "פוגעת באופן ממשי ביכולת המימון שהתכוון חוק הביוב להעניק לרשות המקומית באמצעות גביית היטל ביוב". פסק-הדין קבע כי תכליתו של סעיף 27 לחוק הביוב – והיא מניעת כפל תשלום – מחייבת פרשנות ולפיה תחולתו של הפטור תיבחן לפי אמות מידה מהותיות, ולא אך לאור הבחנות טכניות דוגמת זהות יוזם התקנת קו הביוב. כך, למשל, יש לבחון, אם הקמת תשתית הביוב החדשה מהווה "שלב ביוב" חדש (כמשמעו בסעיף 16 לחוק הביוב) שעליו טרם שולמו דמי השתתפות; ואם הנכס, שבעליו שילמו דמי השתתפות, אינו שונה מהותית מהנכס שבגינו נדרש היטל הביוב. החלת מבחנים אלה על המקרה הנדון הביאה את בית-המשפט למסקנה כי הוא אינו מצוי בגדר תחולת הפטור.

בעתירתה, המכוונת כנגד חיובה בהיטל ביוב, טוענת העותרת כי ההלכה שנקבעה בפסק-הדין היא חדשה, חשובה וקשה. לגישת העותרת, הפרשנות שניתנה בפסק-הדין להוראת סעיף 27 לחוק הביוב סותרת את לשונו הברורה של החוק. לגישתה, הוראת הסעיף נועדה לפטור בעל נכס מתשלום היטל ביוב בגין מערכת ביוב נתונה שהותקנה בשנית, בכל מקרה שבו שולמו דמי השתתפות בגין הקמת מערכת הביוב המקורית ששירתה את הנכס. העותרת יוצאת כנגד קביעת פסק-הדין כי החלה רחבה של הפטור תפגע במקורות המימון להקמת תשתית הביוב ברשויות המקומיות. לטענתה, הצדדים לא נדרשו במסגרת ההליך לשאלת מימון החלפתה או תיקונה של מערכת הביוב הקודמת. על כל פנים, היטל ביוב נועד לממן רק את ההתקנה הראשונית של קו ביוב, ואילו לשם תחזוקתן והחלפתן של תשתיות הביוב מצויים בחקיקה מקורות מימון אחרים, דוגמת אגרת הביוב המושתת מכוח סעיף 37 לחוק הביוב, וכן היטל השבחה המיועד למימון "הוצאות פיתוח" לפי סעיף 13 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. כן טוענת העותרת, כי בהיטל הביוב שהושת עליה יש משום מס אסור. הטעם לכך: בית-המשפט המחוזי קבע כי המשיבה נשאה במימון קו הביוב החדש בשיעור של 25% בלבד, כך שיוצא כי השתת היטל ביוב מלא על-ידי המשיבה מעשירה את קופתה מעבר להוצאותיה, ומהווה, למעשה, מס. העותרת סבורה, כי הילכת פסק-הדין עשויה להיות רלוואנטית לכל הנכסים ברחבי המדינה, שבעליהם שילמו בעבר דמי השתתפות בגין התקנת קווי ביוב לשירות הנכס, ומכאן חשיבותה.

בתגובתה לעתירה טוענת המשיבה, כי טענות העותרת אינן עומדות ברף הדרוש לקיומו של דיון נוסף בפסק-דין. אשר לטענה בדבר קיומם של מקורות מימון אחרים, העומדים לרשות המקומית לצורך הקמתן של מערכות ביוב, טוענת המשיבה כי המדובר בטענה ערעורית באופייה. כן היא טוענת, כי אגרת ביוב והיטל השבחה נגבים לצרכים אחרים מאלה שבשבילם נגבה היטל ביוב, וכי הלכה למעשה, לרשות מקומית אין מקורות אחרים להתקנת מערכות ביוב, זולת היטל ביוב. אשר לטענה כי בנסיבות העניין הפך ההיטל למעשה למס אסור, משיבה המשיבה כי טענה זו הועלתה לראשונה בעתירה לדיון נוסף, וככזו אין היא מקימה עילה לקיום דיון נוסף. מכל מקום, לטענתה, העותרת לא הוכיחה בערכאה הדיונית, כי בקביעת גובה ההיטל ששילמה לא הובאה בחשבון העובדה כי נשאה רק בחלק ממימון קו הביוב. כן היא מטעימה כי בענייננו התקיימה זיקה בין השירות שניתן לעותרת לבין ההיטל, ומכאן שאין המדובר במס אסור.

דין העתירה להידחות. קביעת פסק-הדין, כי פטור מהיטל ביוב יינתן רק אם מבחינה מהותית שולמו תשלומי כפל, איננה מעוררת קשיות, בוודאי לא קשיות מן הסוג העשוי להקים עילה לקיום דיון נוסף בפסק-הדין. לא מצאתי כי קביעה זו סותרת את לשון הוראת סעיף 27 לחוק הביוב, ואף לא את תכליתו. עיון בפסק-הדין אף מעלה, כי הוא עולה בקנה אחד עם הפסיקה של בית-משפט זה שמגמתה לצמצם את היקף תחולת הפטור שנקבע בסעיף 27 לחוק הביוב (ראו, למשל: ע"א 1842/97 עיריית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד , פ"ד נד (5), 15, 26-25). לכל היותר ניתן לומר כי פסק-הדין ביטא במפורש את שעמד בבסיסה של הפסיקה הקודמת. אשר לשאלת מהותם של המקורות התקציביים למימון התקנתם של קווי ביוב חדשים במקום קווים ישנים: כפי שציינה העותרת, הצדדים לא נדרשו לשאלה זו במסגרת ההליך. מכאן שאין לראות בהתייחסות בית-המשפט לעניין זה כקובעת מסמרות בסוגיה, וככזו אין היא מצדיקה קיומו של דיון נוסף בפסק-הדין. לעניין טענתה של העותרת כי היטל הביוב שהוטל עליה הוא בבחינת מס אסור, הרי שזו הועלתה על-ידיה לראשונה בעתירה לדיון נוסף, ודי בכך כדי לדחותה.

העתירה נדחית. העותרת תשלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח.