דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. אורן כהן

עתירה לקיום דיון נוסף, בגדרו תשוב ותידון השאלה אם תאונה בה נפגע ילד במהלך משחק בכננת לחילוץ עצמי של רכב, עולה כדי "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים ). בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.המשיב 1 (להלן: הנפגע ), ילד כבן שש, אחיו הצעיר ממנו וילד נוסף שיחקו בחצר ביתם. במקום חנה רכב מסוג ג'יפ, שהמשיב 3 (אביהם של האחים) קיבל ממעבידו לצורכי עבודתו. בחלקו הקדמי של הג'יפ הותקנה כננת לחילוץ עצמי של הג'יפ. החילוץ מתבצע בעזרת כבל שבקצהו וו גרירה. הפעלת הכננת, שאינה מותנית בהתנעת הרכב, נעשית בעזרת שלט המצויד בשני כפתורים; לחיצה על הכפתור השחור גורמת לשחרור הכבל מן הכננת, בעוד שלחיצה על הכפתור האדום גורמת לגלגול הכבל לתוך הכננת. במסגרת משחקם ניסו הילדים להפעיל את הכננת ולגרור את הג'יפ ממקום עמידתו. ניסיון הנפגע והילד השלישי למשוך בידיהם את הכבל, במטרה לפרוס אותו, לא הצליח. אחיו הצעיר של הנפגע החזיק אותו זמן בשלט. הנפגע אחז בוו הגרירה שבקצה הכבל והורה לאחיו ללחוץ על הכפתור האדום שבשלט. משלחץ האח על הכפתור האדום, נמשך הכבל כלפי פנים ומחץ את אצבעותיו של הנפגע.

3.תביעת הנפגע, שהוגשה לבית-משפט השלום בנצרת, נגד העותרת (המבטחת של הג'יפ) ונגד המשיבות 4, 5 ו6-, התבססה על חוק הפיצויים. בית-משפט השלום קבע, כי האירוע איננו מהווה תאונת דרכים כמשמעה בהגדרה שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. קביעה זו ביסס בית המשפט על שלילת התקיימותם של יסודות החזקה החלוטה המרבה, בדבר "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב", בעוד שהשאלה אם התאונה מהווה תאונת דרכים במשמעות ההגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, כלל לא נדונה.

הערעור שהגישו המשיבים 5-1 לבית המשפט המחוזי בנצרת נדחה ברוב דעות. ביחס לאי-תחולתה של החזקה המרבה, בדבר מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, היו השופטים תמימי-דעים. המחלוקת ביניהם התמקדה בשאלה אם התאונה מקיימת את יסודות ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, לאמור היותה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה": הנשיא י' אברמוביץ, שהביע את עמדת הרוב, קבע בפסק-דינו כי האירוע אינו מקיים את יסודות ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", באשר השימוש שעשו הילדים ברכב לא היה "למטרות תחבורה" אלא לצורכי משחק ושעשוע. השופט נ' ממן סבר, בדעת מיעוט, כי האירוע מקיים את דרישות ההגדרה הבסיסית. הוא ציין כי הילדים השתמשו בכננת בדרך ובאופן שבו מפעילים אותה. ולשיטתו, די בכך שהשימוש בכננת עשוי היה באופן אובייקטיבי, וללא קשר לכוונתם הסובייקטיבית של המשתמשים, להביא להשגת מטרה תחבורתית, כדי למלא אחר הדרישה שהשימוש יהיה "למטרות תחבורה".

4.על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המשיבים 5-1 בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הרשות ניתנה והערעור נתקבל (רע"א 7509/98 כהן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נד(1) 250). נפסק, כי השימוש בכננת "מהווה שימוש ברכב מנועי", כמשמעו בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים שבחוק הפיצויים, שכן הכננת נועדה לחילוץ עצמי, וככזו, לגרירה עצמית של הג'יפ; וכי השימוש שנעשה בכננת עולה כדי "דחיפתו או גרירתו" של רכב, הנכללות במונח "שימוש ברכב מנועי". בהקשר זה נקבע, כי נחיצות הגרירה אינה רלוונטית וכי בעובדה שהג'יפ לא היה תקוע ולא נזקק לגרירה אין כדי למנוע את סיווג השימוש בכננת כ"גרירה". להלן הוסיף בית המשפט וקבע, כי השימוש שעשו הילדים בכננת היה "למטרות תחבורה", שכן העובדה שסיבת השימוש בכננת היתה לצורכי משחק אינה שוללת את התקיימות היסוד "למטרות תחבורה".

5.בעתירתה לקיום דיון נוסף טוענת העותרת, כי המשמעות שניתנה למושג "למטרות תחבורה" בפסק הדין שלערעור עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון ולתכלית חוק הפיצויים. בהקשר זה מפנה העותרת לאשר נפסק בע"א 3024/94 אלי יונאי נ' אררט , פ"ד נא(5) 208, כי היסוד של "למטרות תחבורה" מתמקד בפונקציה התעבורתית של הרכב ובמסגרתו יש לבחון האם השימוש שנעשה ברכב היה בגדר "סיכון תעבורתי". כן היא מפנה לרע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פ"ד נא(3) 825)), בו נקבע, כי בבירור מטרת השימוש - וכלום היה "למטרות תחבורה" - יש לבדוק את מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש. בפרשתנו - טוענת העותרת - השתמשו הילדים בכננת של הג'יפ למטרות משחק גרידא וקביעת פסק הדין שלערעור כי שימושם היה "למטרות תחבורה" אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה הקודמת. זאת ועוד: לטענת העותרת, אין מקום להבחין - כדרך שנעשה בפסק הדין שלערעור - בין סיבת

השימוש ברכב לבין המטרה התחבורתית של השימוש, שכן הוספתו של מבחן הסיבה עלול להביא לריבוי התדיינויות ולסירבול ההליכים המשפטיים.

6.אני סבור, כי פסק הדין שלערעור עולה בקנה אחד עם הפסיקה הקיימת. מאורע שנגרם עקב השימוש ברכב מנועי, והמקיים את יתר יסודותיה של ההגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, ייחשב כתאונת דרכים רק אם השימוש ברכב היה "למטרות תחבורה". בבירור מטרת השימוש יש לעתים להיזקק לבירור כוונתו הסובייקטיבית של המשתמש. במה דברים אמורים? כאשר השימוש, אף שעל-פניו נמנה עם השימושים המוכרים ברכב מנועי, אינו בהכרח כרוך (לפי מהותו) בסיכון תחבורתי. כך, למשל, נקבע בפרשת פדידה , כי למרות שה"כניסה" וה"יציאה" מהרכב כדי לקחת מצית נכללות בהגדרת ה"שימוש", הרי שהשימוש לא היה "למטרות תחבורה". לא כן הדבר ביחס לשימוש ברכב, שלפי אופיו מעמיד את המשתמש, מבחינה אובייקטיבית, בסיכון תחבורתי; שאם אלה פני הדברים, שוב לא יהיה בכוונת המשתמש כדי לשלול את תחולת חוק הפיצויים. בעבר השאיר הנשיא ברק עניין זה בצריך עיון:

"כשלעצמנו סבורים אנו שהאופי ה'אובייקטיבי' של הפעולה הוא המכריע לעניין אפיון הפעולה כמרכיב של 'תאונת דרכים' ולא כוונת העושה. אך כאמור, נוכל להשאיר עניין זה בצריך עיון" (ע"א 4469/95 חדר יונס דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נ(3) 475, 483).

ואילו בענייננו בא העניין לכלל הכרעה. בפסק-דינו מזכיר הנשיא את הלכת פדידה ומוסיף (שם, בעמ' 257):

"אכן, זיהוי מטרתו של המשתמש אינה קלה, והיא כרוכה לעתים בקשיי הוכחה ובשאלות של מהימנות... אולם, בנסיבות המקרה, אין חולק כי ה'שימוש' ברכב המנועי היה בסופו של יום, למטרות תחבורה. העובדה, שלפיה סיבת השימוש ברכב למטרות תחבורה, בנסיבות המקרה, הייתה משחק ילדים אינה מעלה ואינה מורידה".

אמור מעתה, כי "סיבת" השימוש מתארת אך את מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש. לעתים, בהיעדר נסיבות המחייבות מסקנה אחרת, תוכרע הכף על-פי מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש (כפי שהיה בעניין פדידה ). אך כאשר השימוש כרוך, מעצם טבעו, בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופייה האובייקטיבי של הפעולה. טול, למשל, ילד שלצורכי משחק מתניע מכונית ונוהג בה ברשות הרבים. מבחינתו הסובייקטיבית, "סיבת" שימושו ברכב היא לצורכי משחק ושעשוע. אך לא יכול להיות ספק, כי מבחינה אובייקטיבית שימושו הוא למטרות תחבורה.

7.ביסוד העתירה לקיום דיון נוסף ניצבת טענה נוספת של העותרת והיא, כי עוד בדיון לפני הערכאה הראשונה זנחו המשיבים 5-1 את טענתם כי האירוע נשוא התביעה נכנס לגדר "ההגדרה הבסיסית" של חוק הפיצויים; וכי טענה זו אף לא נכללה במסגרת הודעת הערעור והסיכומים שהוגשו על-ידם לבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, טוענת העותרת, לא היה מקום לאפשר למשיבים להסתמך על הטענה בדיון לפני בית המשפט העליון.

גם בטענה זו אין כדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף. כידוע "הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית, כי במרכזו אינה עומדת השאלה, אם בית המשפט נהג כהלכה, אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת" (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל ואח' , פד לו(3) 99, 101). אשר על כן, אף אם נפל בפסק הדין הפגם הדיוני עליו מלינה העותרת, אין בכך כדי להצדיק קיום דיון נוסף.

8.התוצאה היא שהעתירה נדחית.