דנ"א 1999/98 מיכאל איזיק נ. אהרון זלינגר

1.בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 11.3.98 ברע"א 3764/96 שניתנה על ידי כב' השופטים: ת' אור, ט' שטרסברג-כהן ו-י' אנגלרד.

2.אימם של המשיבים 1 ו2- (להלן: "המשיבים") ובעלה (שנפטר ב1963-) היו בעלי זכויות בחלקה במושב סתריה. בשנת 1972 נישא העותר לאימם של המשיבים ועבר לגור עימה. בשנת 1991 הלכה אימם של המשיבים לעולמה. היא השאירה אחריה צוואה בה ציוותה את כל זכויותיה למשיב מס' 1. ביום 2.3.92 חתמו המשיב מס' 1 והעותר על הסכם ולפיו מוסכם כי משיב מס' 1 הינו היורש של כל הזכויות במשק. כן הוסכם והוצהר כי העותר יפעיל את המשק מיום פטירתה של אם המשיבים ואילך, על פי הסדר שבין הצדדים. על הסכם זה חתמו המשיב מס' 1, העותר, וכן משיב מס' 3. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ההסדר שבין הצדדים, אליו כוון בהסכם האמור, היה כי העותר יוכל להפעיל את המשק עד יום מותו ואז תחזור החזקה במשק למשיב מס' 1.

3.יחסי הצדדים עלו על שירטון ובעקבות זאת הגיש משיב מס' 1 תביעה לסילוק ידו של העותר. העותר, מאידך, ביקש, בין היתר, פסק דין הצהרתי בו יקבע כי הזכויות במשק שייכות לו. בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע, כי אכן יש לראות את העותר כבעל הזכויות במשק ולא את המשיב מס' 1. ביסוד קביעה זו, שאושרה גם בערעור לבית המשפט המחוזי, עמד סעיף 19(ג) ל"הסכם המשבצת", הוא ההסכם שבין משיב מס' 4 ומשיב מס' 3 ומכוחו החזיקה אימם של המשיבים במשק, כבת רשות. על פי סעיף 19(ג), כך נקבע, מוקנות זכויות במשק לבן הזוג של בר הרשות, גם אם קיימת צוואה הקובעת אחרים בעניין זה. על כן נקבע, כי מכוח סעיף 19(ג) קיבל העותר (שהיה בן זוגה של אם המשיבים) את הזכויות במשק ואלו כלל לא הועברו מכוח ירושה, למשיב מס' 1.

4.בית משפט זה, בהחלטתו מיום 11.3.98, דן בבקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הוחלט, שיש לקבל הערעור בחלקו. בית המשפט קבע, כי תהא שאלת היחס בין סעיף 19(ג) ל"הסכם המשבצת" והצוואה אשר תהא, הרי שבמקרה דנן אין להתעלם מן ההסכם המאוחר שנעשה בין הצדדים ביום 2.3.92 ולפיו העביר, למעשה, העותר את זכויותיו למשיב מס' 1 או לכל הפחות, הכיר במעבר של זכויות אלה למשיב מס' 1. על כן, יש ליתן תוקף להסכם זה. על כן קבע בית המשפט כי באופן עקרוני מוקנות הזכויות במשק למשיב מס' 1. אולם, בשל הראיות שבפניו וההסדר שנעשה בשעתו בין הצדדים, הוחלט גם, כי עד מותו יוכל העותר להחזיק במשק ורק לאחר מותו, יוחזר המשק לידיו של משיב מס' 1. מכאן העתירה שבפני.

5.טוען העותר, ראשית , כי קביעתו של בית המשפט ולפיה גובר ההסכם המאוחר על הצוואה ו"חוזה המשבצת", עומדת בסתירה להלכה קודמת שנפסקה בבית משפט זה בע"א 6/86 גפטר נ' גפטר (פ"ד מב(4) 742). שנית , כי אין תוקף להסכמה המאוחרת בין הצדדים נוכח ההלכה שנקבעה בע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי (פ"ד מה(1) 477), ולפיה, כך נטען, לא ניתן כלל להעביר זכות של בר רשות. שלישית , כי אין ליתן תוקף להסכם האמור, שכן הצדדים ביטלו אותו והתייחסו אליו כבטל. העותר מביא כחיזוק לטענה זו את תביעתו של משיב מס' 1 לסילוק ידו של העותר, העומדת, לטענתו, בניגוד להסדר המעוגן בהסכם מיום 2.3.92.

6.משיבים 1 ו2- מתנגדים לעתירה. לטענתם, לא עומד פסק הדין בעניין שבפני בניגוד או סתירה לכל הלכה קודמת ויש עוגן ויסוד לפסק הדין בחומר הראיות שהובא בפני הערכאות השונות. עוד נטען, כי אין להיתלות בסעיף 19(ג) ל"הסכם המשבצת" כמקור לזכויותיו של העותר, שכן סעיף מעין זה כלל לא נזכר ב"הסכם המשבצת" המקורי של אימם של המשיבים. לחלופין נטען, כי העותר אינו "בן זוג" כמשמעו בסעיף 19(ג) להסכם. כן נטען, כי אין בפסק דינו של בית משפט זה כל סוגיה המצריכה דיון נוסף. משיב מס' 3 לא הביע עמדה בעניין והשאירו לשיקול דעתה של בית המשפט. משיב מס' 4 תמך בפסק דינו של בית משפט זה. אף הוא טען בפני, כי אין בפסק דין זה כל חידוש או סתירה להלכה קודמת. כך, בייחוד נוכח הסכמתו שלו להעברת הזכויות לידי המשיב מס' 1.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה שבפני להידחות. השאלה אם ההסכם מיום 2.3.92 תקף, אם לאו, הוכרעה על ידי בית המשפט על יסוד הראיות שהיו בפניו ואין בטענות לעניין זה בכדי לשמש יסוד לקיומו של דיון נוסף כמשמעו בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. על כן, נותרת אך השאלה, אם יש בכוחו של הסכם זה לגבור על סעיף 19(ג) ל"הסכם המשבצת". גם אם אניח כי סעיף 19(ג) האמור אכן השאיר הזכויות בידיו של העותר (עניין השנוי במחלוקת לאור טיעוני המשיבים), הרי שלא מצאתי בפסיקת בית משפט זה, ולפיו הועברו הזכויות האמורות בהסכם מיום 2.3.92 למשיב, משום הלכה חדשנית העומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה או מצדיקה בירור על דרך של קיום דיון נוסף. כאמור בתגובתו של משיב מס' 4, אין בפסק הדין נשוא עתירה זו סתירה להלכות קודמות שאוזכרו וגם מטעם זה, דין העתירה להידחות.

העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבים 1, 2 ו4- בסך של 3,000 ש"ח כל אחד.