דנ"א 2105/02 החברה להגנת הטבע נ. הועדה המקומית לתכנון ובנייה העיר חיפה

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, לפיו התקבל ערעור המשיבות על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ובכך נדחתה עתירתן המינהלית של העותרות. כן נדחה ערעור-שכנגד שהגישו העותרות. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני. ביום 19.3.02 דחיתי את בקשת העותרות לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

עניינה של העתירה המינהלית הוא חוקיות היתר בנייה שניתן להקמת מחלף דרכים ומעבר להולכי רגל בחיפה. בית המשפט קמא פסק, כי ההיתר הוצא בניגוד לתוכניות המיתאר החלות במקום, והיתלה את תוקפו עד לקבלת האישורים הנחוצים ממוסדות התכנון. פסק הדין שלערעור לא חלק על הקביעה בדבר אי-חוקיות ההיתר, אולם קיבל את הערעור (ודחה את הערעור-שכנגד) בשל טענת הסף שהעלו המשיבות באשר לשיהוי בהגשת העתירה. לאחר שסקר את הלכות השיהוי כפי שנתגבשו בפסיקה, קבע בית המשפט (מפי השופטת ביניש, בהסכמת הנשיא והשופט חשין) כדלקמן:

בכל הנוגע ליסוד הראשון של טענת השיהוי - היסוד הקשור בהתנהגות [העותרות] - ניתן לקבל את קביעת בית המשפט קמא כי התנהגות [העותרות] לא לקתה בשיהוי כבד. ... אלא שכאמור, בחינת התנהגות העותרות עצמן אינה ממצה את שאלת השיהוי.

בבואנו לבחון טענת שיהוי, ניתן משקל רב יותר דווקא לבחינת הרכיב האובייקטיבי, קרי: מידת הנזק שנגרם לרשות ולצדדים שלישיים עקב ההשתהות בהגשת העתירה. במקרה דנן, נראה כי אין ניתן להתעלם מן הנזק הכבד שיגרם מביטול ההיתר או עצירת בנייתו של המחלף, נוכח השלב המתקדם בו מצוייה הבנייה כעת. ... גם אם ההיתר לבניית המחלף שבו עסקינן, הוצא רק באוגוסט 2000, הרי עבודות ההכנה לבניית הגשר נמשכו חמש שנים תמימות ובמהלכן הושקעו בפרוייקט 50 מיליון ש"ח. ... אשר על כן, שוכנעתי כי במקרה שלפנינו, עניין לנו בעתירה מאוחרת שקבלתה תוביל לבזבוז רב של כספי ציבור שהושקעו בביצוע הפרוייקט עד כה, ועל כן אינה רצויה מבחינת האינטרס הציבורי. ...

כפי שציינתי, גם משקבענו כי מתקיים היסוד האובייקטיבי של טענת השיהוי, אין די בכך כדי להכריע את גורל העתירה, שכן עלינו לבחון עוד את השיקול שעניינו פגיעה בשלטון החוק. ...

בענייננו, כאשר נשקלת מידת הפגיעה הנטענת בחוק אל מול השיהוי בהגשת העתירה, ובמיוחד לנוכח הפן האובייקטיבי של השיהוי - הפגיעה באינטרסים ראויים של הציבור ושל הרשויות - הכף נוטה לטובת קבלת טענת השיהוי.

בעתירתן לפניי טוענות העותרות, כי השיקול היחיד שהדריך את בית המשפט הוא השיקול הכספי, בעוד שהדחיפות ועצם הצורך במחלף, כמו גם השיקול הסביבתי, לא נזכרו כלל. לדבריהן, "תוצאתו המעשית של פסק הדין הינה, אם כן, שעל חוף חיפה יוקם מחלף גדול שמעולם לא אושר כחוק, שיתנוסס בדיוק בנקודת המפגש היחודית של ההר והים, ואשר תועלתו הינה לא יותר מאשר ביטולו של אחד הרמזורים (יש לפחות עוד 4 כאלה) שעל דרך הכניסה לחיפה מדרום". לטענת העותרות, משדר פסק הדין מסר שלילי לציבור, לרשויות ולמוסדות התכנון בדבר החובה לשמור על שלטון החוק, ופוגע בעקרונות היסוד של השיטה ובתחושת הצדק של החברה. כן טוענות העותרות כי פסק הדין סותר הלכות קודמות בדיני השיהוי.

דין העתירה להידחות. בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה בתחום דיני התכנון והבנייה או באשר ליחס שבין דינים אלה לבין דיני השיהוי. ממילא אין לומר כי נקבעה בו הלכה חשובה, קשה או חדשה, העשויה להצדיק קיומו של דיון נוסף. מרבית טענותיהן של העותרות תוקפות, למעשה, את תוצאת פסק הדין ואת האופן שבו ייישם הלכות קיימות. טענות אלו הן ערעוריות באופיין, וכידוע, "הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית, כי במרכזו אינה עומדת השאלה, אם בית המשפט נהג כהלכה, אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת" (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101). גם את הטענה כאילו קובע פסק הדין הלכה חדשה בדיני השיהוי גופם יש לדחות. העובדה שפסק הדין איננו מתייחס במפורש לשיקולים שונים אשר נזכרו בעבר בפסיקה ביחס לטענת השיהוי - כגון אינטרס העותר בביטול הפעולה המינהלית ואינטרסים לא-כלכליים של הרשות בקיומה - אין משמעה קביעת הלכה חדשה, לפיה אין להתחשב בשיקולים אלה בעתיד. ברי כי מדובר בשיקולים חשובים הראויים להילקח בחשבון, ואיו יסוד להניח כי פסק הדין ביקש לקבוע אחרת. על כן אין לקבל את טענת העותרות, כי "גם אם פסק הדין אינו מעיד על עצמו כמי שבא שבא ליצור הלכה חדשה כזו, הרי שבפועל כך הוא עשה".

באשר למקרה הקונקרטי, נראה לי שאין פסק הדין מקל בחובתן החוקית של הרשויות לפעול להסדרתה החוקית של הבנייה המבוצעת על ידן או מטעמן.

העתירה נדחית.