דנ"א 2269/98 דפוס שקע שותפות רשומה נ. מנהל מס שבח ומקרקעין

1.המשיבה מס' 2, עיריית רמת גן, הינה הבעלים של המגרש הידוע כגוש 6109, חלקה 145 ברמת גן (להלן: "המגרש"). היא החכירה את המגרש (בשנת 1958) לעותרת מס' 1, דפוס שקע שותפות רשומה (להלן: "השותפות"). בחוזה החכירה נקבע, כי אין להעביר הזכויות במוחכר ללא הסכמת הבעלים. בשנת 1961 נערך הסכם מכר בין השותפות לעותרת מס' 2, מנחם קיהל בע"מ (להלן: "החברה"), לפיו התחייבה השותפות להעביר לחברה את זכויותיה במגרש, ולשנות את הרישום במירשם המקרקעין. השותפות ביקשה את הסכמת המשיבה מס' 2, להעברת זכויות החכירה במגרש, וזו לא ניתנה. בשנת 1976 דיווחו העותרות לרשויות המס על עיסקת המכירה משנת 1961, ושילמו את מס השבח ומס הרכישה המוטלים על העיסקה.

2.ביום 8.11.1994 הגישה השותפות המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה.פ. 1848/94) במסגרתה ביקשה להצהיר, כי ההסכם שנחתם בינה לבין החברה "לא השתכלל וכי הוא בטל ומבוטל". בית המשפט (כבוד השופטת ש. סירוטה) נעתר לבקשת העותרות וקבע כי העיסקה של העברת החכירה מן השותפות אל החברה לא התקיימה והחוכרת היא השותפות, בהתאם לרשום אצל רשם המקרקעין. את פסק דינו פתח בית המשפט באמירה "לא ביקשתי מב"כ הצדדים לסכם. הנושא עובדתי". גם נימוקיו היו עובדתיים גרידא. ערעורו של מנהל מס שבח מקרקעין לבית המשפט העליון נתקבל (כבוד המשנה לנשיא ש. לוין, והשופטות ד. דורנר, ד. ביניש). בפסק דינו קבע בית המשפט העליון כי הוכח לפי חומר הראיות שנתקיים אירוע מס, ולפיכך, לא היה מקום לביטול העיסקה בין שתי העותרות, ודין תביעתן היה להידחות.

3.מונחת בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. לטענת העותרות, ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה יוצרת דיסהרמוניה בין דיני הקניין והחוזים ובין דיני המס, שכן, מוטל מס בגין העברת זכות במקרקעין הגם שעל פי דיני הקניין והחוזים לא הועברה זכות במקרקעין. לטענתן, לאור חשיבותה וקשיותה של ההלכה והיותה עומדת בסתירה עם הלכות קודמות שיצאו מבית משפט זה, מן הראוי להורות על קיומו של דיון נוסף. המשיב, מנגד, טוען כי בפסק דינו של בית משפט זה לא נקבעה הלכה, ועל כן אין בפסק הדין התשתית המשפטית הנדרשת על מנת לקיים דיון נוסף. לטענתו, בפסק הדין לא נדונה שאלת תוקפו של החוזה משנת 1961 בין השותפות לחברה. כיוון שכך, טוען המשיב, לא ניתן להסיק מפסק הדין כי נפרדות דרכיהם של דיני המס ודיני הקניין והחוזים הכלליים, כפי שטוענות העותרות. ממילא גם, טוען המשיב, אין בפסק הדין הכרעה בדבר הרמוניה או היעדר הרמוניה שצריך שתהיה בין תחומי המשפט ביחסם לתוקפו של החוזה.

4.לאחר שעיינתי בעתירה ושקלתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. בפסק דינו של בית משפט זה לא נקבעה כל הלכה בדבר היחס בין דיני המס והדין הכללי. שאלה זו לא עלתה ולא נדונה בפסק דינו של בית משפט זה. את הכרעתו ביסס בית המשפט העליון על נימוקים עובדתיים בלבד, ועל סמך נסיבותיו המיוחדות של המקרה שעמד בפניו, ולא עולה מפסק דינו הקצר כל הלכה שמפאת סתירתה להלכות קודמות, חשיבותה, קשיותה או חידושה מן הראוי לקיים בה דיון נוסף. לפיכך, דין העתירה להידחות.

העתירה נדחית. העותרות ישאו בהוצאות המשיב מס' 1 בסכום של 3,000 ש"ח.